רע"פ 6825/01 שלום עופר נ. שריקי אסף

המשיב 3 (להלן: הניזוק) נפגע בתאונה בעת שרכב על אופנועו של משיב 1 (להלן: שריקי) והתנגש ברכבו של המבקש 1. לאחר שהוברר כי שריקי היה מבוטח בביטוח המוגבל לנהג יחיד, הגיש הניזוק לבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעת פיצויים כנגד המשיבה 2 (להלן: קרנית) בהתבסס על סעיף 7א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים), הקובע כי מי שנפגע בתאונת דרכים כאשר נהג בהיתר ברכב אך בלא ביטוח תקף, יהיה זכאי לפיצויים מקרנית, אם לא ידע על היעדר הביטוח ובנסיבות הענין גם "לא היה סביר שיידע". לחלופין הגיש הניזוק תביעה על יסוד עילות הקבועות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כנגד המבקש 1 - הנהג שהיה מעורב בהתנגשות, וכנגד המבקשת 2 - חברת הביטוח של המבקש 1.

לאחר שהוסכם בין הצדדים כי המחלוקת ביחס לתחולת סעיף 7א לחוק הפיצויים נוגעת אך לשאלה האם לא ידע הניזוק או סביר היה שלא יידע כי הוא נוהג על אופנועו של שריקי בלא ביטוח, החליט בית-המשפט המחוזי לדון בשאלה זו תחילה.

לאחר ששמע ראיות, קבע בית-המשפט המחוזי, כי עובר לנטילת האופנוע לא נאמר לניזוק, שהיכרותו עם שריקי הייתה אקראית ולא מעמיקה, מאומה אודות קיומו של ביטוח; כי הניזוק לא התעניין כלל בשאלת הביטוח, אלא ביקש וקיבל רשות לנהוג להנאתו למשך זמן קצר על האופנוע; וכי שאלת הביטוח לא הטרידה את הניזוק או את שריקי. עוד נקבע, כי על מי שמבקש להגיש תביעה נגד קרנית לפי סעיף 7א לחוק הפיצויים מוטל להוכיח כי בנסיבות העניין אי-ידיעתו כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו הייתה סבירה; כי סבירות זו תלויה בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות, כגון יחסי עובד-מעביד או יחסים בין חברים קרובים; וכי אם מי שנהג ברכב התרשל בבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי, אין הוא זכאי לפיצויים על-פי סעיף 7א הנ"ל.

על יסוד קביעות אלו, פסק בית-המשפט המחוזי כי לא נתקיימו תנאי הסעיף ועל-כן לניזוק אין עילת תביעה כנגד קרנית. בית-המשפט הורה איפוא להמשיך ולברר את תביעת הניזוק כנגד המבקשים, שכאמור מבוססת על עילות שעל-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

מכאן הבקשה שבפניי, שבגידרה תקפו המבקשים, שהפכו בעקבות החלטת בית-המשפט המחוזי לנתבעים בתביעת הפיצויים שהגיש הניזוק, את קביעת בית-המשפט שלפיה אין תחולה לסעיף 7א לחוק הפיצויים. המבקשים טענו, כי בית-המשפט המחוזי העדיף את עדותו של הניזוק על-פני עדויות שריקי וחברתו, אך התעלם מכך שהניזוק העיד כי היה ידידו של שריקי ופגש בו כשמונה פעמים עובר לתאונה; ומכך שגם שריקי עצמו הודה בכתב-ההגנה שהגיש כי הניזוק השתמש באופנועו מעת לעת. בהקשר זה ציינו המבקשים, כי עובר לתאונה השתמש באופנועו של שריקי גם חברו של הניזוק, יוסי מרציאנו, כך שהניזוק יכול היה להסיק כי אין בעיה של היעדר כיסוי ביטוחי לרכיבה על האופנוע; וכי גם מרציאנו, שבית-המשפט ציין כי הוא מקבל את עדותו, העיד כי שריקי איפשר במספר הזדמנויות לחבריו לרכוב על האופנוע. עוד נטען, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מכך שהניזוק היה קטין ומכך שלניזוק לא היה ניסיון קודם ברכישת ביטוחי רכב, הגם שהיה בבעלותו אופנוע.

טענות המבקשים אינן יכולות להתקבל.

סעיף 7א לחוק הפיצויים מסייג את החריג לכלל בדבר הטלת אחריות מוחלטת לנזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, ומאפשר למי שנהג ברכב בהיתר, הגם שללא ביטוח, לקבל פיצוי מקרנית, ובלבד שלא ידע ולא סביר היה שיידע כי הוא נוהג בלא ביטוח. סעיף 7א לחוק הפיצויים פורש בפסיקת בית-משפט כחל על מצבים שבהם על רקע קירבה מיוחדת בין מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. הסביר זאת השופט מישאל חשין:

הנה הוא אותו מעביד המורה עובד מעובדיו כי ייטול אחד מכלי הרכב של העסק, ינהג בו לאשר ינהג, ויחזור מיד לעבודה. במהלכה של אותה נהיגה מעורב הרכב בתאונת דרכים והעובד נפגע. מסתבר כי לא הוצא ביטוח לאותו רכב... על-פי הוראת סעיף 7(5) לחוק [הפיצויים] כפשוטה, לא יהא העובד זכאי לפיצויים. תוצאה זו הינה בלתי צודקת בעליל: העובד לא ידע, כמובן, על היעדרו של ביטוח, ובנסיבות העניין אף לא ניתן היה לצפות כי ישאל את המעביד על אודות הביטוח. מכאן ההצדק שלא לשלול את זכותו של העובד לפיצויים...

[רע"א 2853/96 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח , פ"ד נג(1) 680, בע' 693-692]

ואומנם, בנפגע, שעל רקע קיומה של אותה קירבה מיוחדת לא דאג כי שימוש ברכב יהיה מבוטח, "לא דבק הרבב המוסרי ש'תקנת הציבור' מבקשת למונעו" במסגרת החריגים שנקבעו בחוק הפיצויים לעיקרון האחריות המוחלטת (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תשנ"ט), 434). על כן מורה סעיף 7א לחוק הפיצויים, כי נפגע שכזה יהיה זכאי לפיצוי מקרנית.

במקרה שבפניי, בית-המשפט המחוזי קבע, כענין שבעובדה, כי לא נתקיימו יחסי קירבה כלשהם בין הניזוק לבין שריקי, וכי הניזוק כלל לא ביקש לבדוק אם נהיגתו על האופנוע, שנעשתה אך לשם השעשוע שבדבר, הייתה מבוטחת. טענות המבקשים, שהופנו בעיקרן כנגד ממצאים אלו של בית-המשפט המחוזי, אינן מגלות עילה לסטות מן הכלל שלפיו בית-משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוהג להתערב בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.

על יסוד עובדות אלו, גם אין עילה להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי כי סעיף 7א לחוק הפיצויים אינו חל על הניזוק.

יוער עוד, כי טענות המבקשים באשר להתנהגותו של שריקי, שאיפשר לאנשים שונים לרכוב על אופנועו בלא ביטוח, ייתכן שעשויות לבסס עילות תביעה בנזיקין כנגדו, אך אין בטענות אלו כדי לשנות את המסקנה השוללת את תחולת סעיף 7א לחוק הפיצויים על הניזוק נוכח התנהגותו הוא.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.