רע"פ 6837/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, תושב ירושלים, הועמד לדין באשמת הסעתם, בחודש אוגוסט 2008, של שמונה אנשים ששהו בישראל שלא כדין. הוא הודה בעובדות שיוחסו לו, ולאחר שהורשע בעבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, הוא נדון ל-20 חודשי מאסר ומאסר על-תנאי. בית משפט השלום לא ראה מקום להורות על פסילת רישיון הנהיגה של המערער (ראו עמ' 31 לפרוטוקול הדיון). ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי התקבל במובן זה שתקופת המאסר הועמדה על 15 חודשים, ובהסכמתו הוא נפסל מהחזיק או מקבל רישיון נהיגה במשך שלוש שנים.

2.

בבקשה שבפנינו עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי העונש שהוטל עליו מחמיר עמו יתר על המידה, ומכל מקום שגה בית-המשפט המחוזי כאשר פסל אותו מנהיגה – ובכך החמיר, לשיטתו, בעונשו – מבלי שהוגש ערעור מטעם המשיבה.

3.

בטענות אלה, אשר ממילא אין בהן ממש, לא די כדי לבסס עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003)). לגופם של דברים, עניין לנו במי שהורשע זו פעם שביעית בעבירה של הסעה שלא כדין, ודי בנתון זה כדי להבהיר שאין בעונש שקבע לו בית-המשפט המחוזי משום חומרה יתרה. באשר לפסילה, זו הוטלה כאמור בהסכמת המבקש , והרי בכך הוא הסמיך את בית המשפט המחוזי לראות את עצמו פטור מן המגבלה הקבועה בסעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982, ולעצב מחדש את רכיבי העונש מכוח סמכותו לפי סעיף 213 לחוק.

אי-לכך, הבקשה נדחית.