רע"פ 6838/98 מחמד אלחאג נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' חשין, י' עדיאל, י' צור) בע"פ 1620/98 מיום 21.4.98.

1.המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט השלום בירושלים (השופט ר' שטראוס) בעבירות של ניסיון לגניבת רכב, גניבה מרכב, גניבת רכב, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ושהיה בישראל בניגוד לחוק. על המבקש נגזרו 18 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, ששלוש שנים מתום ריצוי מאסרו לא יעבור עבירה כנגד הרכוש, ו3- חודשי מאסר על תנאי ששנתיים מתום ריצוי מאסרו לא יעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-. ביחד עם המבקש הורשע נאשם נוסף שעליו גזר בית המשפט השלום 21 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי הזהה לזה שנגזר על המבקש.

2.המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש והנאשם הנוסף ערער על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי דן בשני הערעורים יחדיו, דחה את ערעור הנאשם הנוסף וקיבל את ערעורה של המשיבה, בקבעו כי המבקש והנאשם הנוסף ישאו כל אחד בעונש מאסר בפועל של 30 חודשים, כאשר ביתר חלקי גזר הדין של בית משפט השלום לא יחול כל שינוי. בית המשפט הדגיש כי מדובר בעבירות שהפכו מכת מדינה וכי בתי המשפט פוסקים באופן עקבי כי יש להעלות את רמת הענישה כל עוד נגע עבירות אלו ממשיך לפגוע באזרחי המדינה.

3.המבקש הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על חומרת העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. רשות לערעור שני על חומרת העונש אינה ניתנת אלא במקרים חריגים (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במיוחד נכונה הלכה זו בכל הקשור לעבירות גניבת רכב שנגען פושה במדינה (ראו רע"פ 7135/97 מסאעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בהתחשב באופי העברות בהן הורשע המבקש ובמספרן, ובכך שנסיבותיו האישיות של המבקש נידונו בהרחבה בבית משפט השלום ואף עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בעת שדן בערעור, נחה דעתי כי בנסיבות המקרה אין מקום לערעור נוסף בפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית.