רע"פ 6864/09 דוד מלכא נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתיק ע"פ 7299/09, מיום 15.7.2009, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בתיק פלילי 5273/07. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת העונש.

כתב האישום שהוגש כנגד המבקש הכיל שני אישומים ובהם יוחסו לו שתי עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין.

בתו של המבקש, ילידת 18.3.1999 מתגוררת עם אמה בבני ברק, בנפרד מן המבקש (להלן: הבת ). על פי עובדות כתב האישום, המעשים המגונים בוצעו בחברותיה לכיתה (להלן: המתלוננות ), המשתייכות למגזר החרדי. באחד המקרים שאירע בחודש ינואר 2007 או במועד סמוך, הגיעה הבת יחד עם חברתה, ילידת 17.2.1999 (להלן: ג ') לביתו של המבקש כדי לשחק במחשב. הבת ישבה מול המחשב וג' עמדה לידה. המבקש נכנס לחדר בו שהו הילדות, התיישב על כסא והושיב את ג' על ברכיו, פתח את רוכסן מכנסיו, הוציא את איבר מינו, והחל לאונן. לאחר שהבחין במבטה של ג', קם המבקש ממקומו ויצא מהחדר. ג' פנתה לבת וביקשה לעזוב את הדירה.

על פי המתואר באישום השני, בחודש אפריל 2007 או בסמוך לו, פגש המבקש ברחוב אבן גבירול בבני ברק חברה אחרת של הבת, ילידת 21.1.1998 (להלן: ה ') והציע לה להתלוות אליו. ה', אשר הכירה את המבקש הכרות מוקדמת, השיבה כי היא בדרכה לחברתה, אך המבקש אחז בכוח בידה ולקח אותה לקרבת מקום, שם הציע להראות לה "מקומות לא צנועים" והחל לאונן, הכל כמפורט בכתב האישום.

ביום 8.12.2008 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת

ח' כוחן ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בכל הנוגע לעובדות האישום הראשון, המבקש הכחיש שג' ישבה על ברכיו וכפר בהתרחשות המעשים המגונים. ואולם, בית המשפט קיבל את עדותה של ג' בפני חוקרת ילדים לאחר שקבע את מהימנותה על בסיס עיון בתמלילי העדות וצפייה בקלטת המתעדת אותה. לעדות זו נמצאו גם מספר ראיות מסייעות.

באשר לאישום השני, טען המבקש כי ה' לא זיהתה אותו באופן חד משמעי ובנוסף, העלה טענת אליבי, לפיה במועד ביצוע העבירה הוא לא שהה בעיר בני ברק. טענותיו נדחו גם במקרה זה, תוך שבית המשפט קובע לאור הראיות, כי אין כל ספק בשאלת זהותו של המבקש כמבצע המעשים, כי מועד טענת האליבי איננו רלוונטי למועד ביצוע העבירה ומקבל במלואה את גרסתה של ה'. הדמיון בביצוע המעשים שימש סיוע לזיהויו של המבקש על ידי ה' וכך נמצא, כי אחריותו למעשים בשני האישומים הוכחה מעבר לכל ספק סביר.

בשל כך, ביום 2.3.2009, גזר בית משפט השלום על המבקש 34 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; קנס בסך 4,000 ש"ח; ופיצוי בסך 10,000 ש"ח לכל אחת מן המתלוננות. בקציבת העונש נלקחו בחשבון הנסיבות לחומרה בשני האישומים, כפירתו של המבקש בביצוע העבירות, הרשעתו בעבירות אחרות שאינן נשוא תיק זה וכן חוות דעת להערכת המסוכנות של המבקש בה נקבע, כי "מדובר באדם בעל רמת מסוכנות בינונית לרצידיביזם מיני". בית המשפט התייחס גם לנסיבות המקלות בתיק ואולם, בשל חומרת המעשים שבוצעו במתלוננות, ובשל הפגיעה שנגרמה להן ובאופן עקיף גם לבתו של המבקש, ראה לנכון לגזור עליו עונש משמעותי ומרתיע, כאמור.

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין חומרת העונש. ביום 15.7.2009, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיאה, ז' המר והשופטים ע' פוגלמן ות' שפירא ) את הערעור על כל מרכיביו. לאחר בחינה מחודשת של חומר הראיות וצפייה בהקלטות של חקירת המתלוננות, ומתוך שהוא מבכר את גרסת המשיבה על פני זו של המבקש ומקבל את כלל הממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית, אישר בית המשפט המחוזי, גם את מסקנות המשפטיות של בית משפט השלום וסבר כאמור, שאין להתערב בהרשעה או בחומרת העונש שהושת על המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה חוזר בא כוח המבקש ומפרט את שטען בפני בית המשפט המחוזי, כאשר השגותיו נסבים בעיקרם על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. בין השאר, מלין הוא על דחיית בקשתו להעיד את ילדיו של המבקש על האירועים נשוא האישום הראשון – את הבת שנכחה בחדר יחד עם ג' ואת בנו – וסבור כי בעדותה של ג' נמצאו סתירות מהותיות. באשר לאישום השני, מעלה בא כוח המבקש שוב את טענת האליבי וכן טוען, כי בחקירתה של ה', המבקש לא זוהה באופן וודאי כמבצע המעשים המגונים. לחלופין, משיג הוא על חומרת העונש שהוטל על מרשו.

עמדת באת כוח המשיבה בדיון שנערך בפניי הייתה, כי השאלות המועלות בבקשה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. כן טוענת היא, כי לא נפל כל פגם בפסק דינם של בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי – לא בהרשעת המבקש ולא בגזירת עונשו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות על שני מרכיביה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ניתנת רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). שאלות זיהויו של המבקש ואי זימונם של ילדיו למתן עדות – לא כל שכן הטענות האחרות בבקשה – אינם מצדיקים דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית ודי כבר בזאת, כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לכך, בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). משכך, דין הטענות באשר לקבלת גרסתו של המבקש על שני האישומים ובאשר לסתירות בעדותה של הילדה ג', להידחות גם מטעם זה.

ואם בכך לא די, הרי שדינה של הבקשה להידחות גם לגופה. באשר לאישום הראשון, הסימנים הרבים לאמינות הודעתה של ג' בפני חוקרת הילדים, נסקרו בפסק דינו המנומק של בית משפט השלום. פירוט מעשי המבקש וציור איבר מינו, כפי שנמסרו על ידי ג', כמו גם שפת גופה והתנהגותה בעת החקירה, אינם מותירים מקום לספקות באשר לביצוע המעשה המגונה נשוא האישום הראשון. זאת, בייחוד נוכח גילה הצעיר והסביבה החרדית בה גדלה, המקטינים את הסיכוי לבדיית פרטי המעשה המגונה. בהבדלים המינוריים שנמצאו בין הודעתה של ג' בפני חוקרת הילדים, לבין עדויות שמיעה של יועצת בית הספר ואמה של ג' – אשר מכל מקום אין לקבלן בנסיבות המקרה – אין כדי לפגום במהימנות גרסתה של הילדה. אין לקבל גם את הטענות בסוגיית אי זימון ילדיו של המבקש לעדות. העדת הבת נשללה לאחר שחוקרת הילדים הביעה התנגדות לכך, על פי סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 ואילו גרסת בנו של המבקש – אשר כלל לא נכח במקום האירוע והיה צריך להעיד על דברים שסיפרה לו הבת – הינה בבחינת עדות שמיעה ואין כל הצדקה לקבלה.

בדומה, לא מצאתי מקום להתערב בהרשעת המבקש גם באישום השני. טענת האליבי שלו מתייחסת למועד חג הפסח, אך מדברי אמה של ה' ועל פי עדותה של חוקרת הילדים, האירוע התרחש לפני החג ועל כן, אין בה כדי להושיע למבקש. גם זיהויו על ידי ה' הינו חד משמעי. ה' ראתה אותו והכירה אותו כאביה של חברתה, זמן רב לפני המקרה. בחקירתה היא אכן זיהתה אותו כ"אבא של חברה שלי" בלא שיתעורר כל חשד לטעות בזיהויו.

כאמור, עדותיהן של שתי המתלוננות נתמכו בראיות מסייעות וכלל ממצאיה ומסקנותיה של הערכאה הדיונית אושרו בבית המשפט המחוזי, לאחר שזה בחן והתרשם בעצמו מן ההקלטות והתמלילים של חקירת שתי המתלוננות. נוכח האמור לעיל, אינני מוצא מקום לשנות מהכרעת דינו של בית משפט השלום.

באשר לגזר הדין, כידוע, אין בטענות על חומרת העונש כדי להקים עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא במקרים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). העונש שהושת על המבקש איננו מגלה חריגה שכזו, כך בייחוד נוכח נסיבות שני האירועים נשוא כתב האישום – גילן של המתלוננות, ניצול קשריהן עם בתו והרקע החרדי שלהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין חומרת העונש וממילא מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע.

המבקש יתייצב ביום 28.10.2009 בשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם תחילת ריצוי עונשו.