רע"פ 6865/97 ישראל לדרמן נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בגרימת חבלה חמורה ובתקיפת עובד ציבור, עבירות לפי סעיפים 333 ו381-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. על פי האמור בכתב האישום, שפך המבקש כוס תה רותח על המתלוננת שעה שזו ביקרה במקום במהלך תפקידה כחברת כנסת. בפסק דינו מיום 19.3.97, הורשע המבקש באישומים שיוחסו לו. בית המשפט נתן אמון בעדותה של המתלוננת ושל עדי התביעה, תוך שהוא שולל את גירסתו של המבקש, לפיה לא היתה לא כל כוונה או רצון לגרום לשפיכת התה הרותח, אלא שנדחף ועל כן מתוך שגגה נשפך התה על המתלוננת. בגין הרשעתו נגזר על המבקש מאסר בפועל של שלוש שנים, וחמישה-עשר חודשי מאסר על תנאי.

2.המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש. בית המשפט סמך ידיו על מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט בערכאה הראשונה, וקבע כי אכן המדובר בגרימת חבלה חמורה בנסיבות המקרה דנן, כאשר אין המדובר במעשה שסיבתו היא דחיפה המביאה לפעולה בלתי רצונית, אלא מעשה מתוכנן וצפוי מראש על ידי המבקש. בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה אין המדובר במקרה דנן בחבלה "חמורה" אלא בחבלה "רגילה". גם הערעור לעניין העונש נדחה, שעה שבית המשפט סמך ידיו על שיקוליה של הערכאה הראשונה בעניין זה, תוך שהוא מציין את עברו הפלילי של המבקש ואת חומרת המעשה.

3.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טוען המבקש ראשית , כי לא הוכח מעבר לספק סביר, כי הוא אכן לא נדחף אלא פעל באופן מתוכנן. שנית , כי אין בנסיבות המקרה משום קיום היסוד הנסיבתי בעבירת התקיפה הגורמת חבלה של ממש, שכן לא היתה במקרה דנן חבלה של ממש כלל ועיקר. טוען המבקש, כי הפגיעה שאירעה למתלוננת במקרה דנן אינה מסוג הפגיעות והחבלות המוגנות בסעיף 333 לחוק העונשין. שלישית נטען, כי העונש שנגזר במקרה דנן חמור יתר על המידה כאשר אין הוא מביא בחשבון כראוי את מצבו האישי ונסיבותיו המיוחדות של המבקש.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. יאמר מיד, כי לא מצאתי בשאלות ובטענות שהביא המבקש בפנינו משום שאלה משפטית בעלת אופי ציבורי חוקתי, שיש בה כדי ליתן רשות ערעור בערכאה שלישית, בפני בית משפט זה (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). עיקר טענותיו של המבקש מתמקדות בנסיבותיו העובדתיות של המקרה ובמסקנות המשפטיות שהוסקו מתשתית זו בנסיבות המקרה. לא מצאתי בהפעלתו של שיקול הדעת במקרה דנן פגם, שיש בו כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. הוא הדין לגבי טענותיו של המבקש לעניין חומרת העונש. אף טענות אלה אינן מקימות, בנסיבות העניין, עילה ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, ועל כן, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.