רע"פ 6871/17 קרעין סאמר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: נ' בן-אור ; ר' וינוגרד ; א' דראל ), בע"פ 16997-09-16, מיום 18.06.2017. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ח' מרים לומפ ) בת"פ 15031-03-14, מיום 27.07.2016.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש, ועוד שני נאשמים נוספים (להלן: הנאשם 2 ו- הנאשם 3 ) הוגש כתב אישום מתוקן לבית משפט השלום בירושלים. כתב האישום מייחס למבקש, בשלושה עשר אישומים, ביצוע העבירות הבאות: נסיבות מחשידות בכוונת פריצה, לפי סעיף 410(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין (13 עבירות); התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין (12 עבירות); גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין (11 עבירות); החזקת כלפי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין (12 עבירות); והסעת תושבי שטחים, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ) (7 עבירות).

למען שלמות התמונה, יצוין כי הוגשו כתבי אישום נוספים נגד שני מעורבים אחרים, מוחמד שרף (להלן: שרף ) ושירה עמיאל (להלן: שירה ).

3.

מעובדות כתב האישום עולה, כי במספר מועדים, במהלך חודש פברואר 2014, המבקש, הנאשמים 2 ו-3, שרף ושירה, ביחד עם תושבי יהודה ושומרון נוספים (להלן: האחרים ), קשרו קשר לבצע פשעים, קרי, להתפרץ לבתים בירושלים וביישובים הסמוכים לה, ולגנוב מתוכם רכוש. במסגרת תוכנית הקשר, סיכם המבקש עם האחרים, ועם הנאשמים 2 ו-3, כי הוא ישכור עבורם כלי רכב, לצורך הסעתם למקומות בהם בוצעו העבירות. המבקש לווה פעמים רבות על ידי שירה, אשר שימשה לו כנהגת, והשניים נסעו אל נקודת האיסוף, במטרה " לפתוח ציר " לשרף, אשר הסיע ברכב שכור את האחרים. זאת, על מנת לוודא כי כוחות הביטחון או המשטרה אינם נמצאים בסביבה. בהמשך לכך, האחרים פרצו לבתים, אשר סומנו על ידי המבקש כריקים מדיירים, שעה שהמבקש, שירה ושרף היו מתצפתים על האזור. עם סיום הפריצות לבתים, שרף היה זה שאסף את האחרים ואת הפריטים הגנובים ברכב השכור, והסיעם אל עבר קלנדיה שבשטחי יהודה ושומרון. גם בזמן הנסיעה לקלנדיה, המבקש ושירה עסקו ב" פתיחת הציר " עבור שרף והאחרים. לאחר ביצוע מעשי הפריצה והגניבה, המבקש היה מחלק בין כלל המעורבים את הרכוש הגנוב.

4.

ביום 05.04.2016, הורשע המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעשרה אישומים מתוך שלושה עשר האישומים שיוחסו לו בכתב האישום. בית משפט השלום זיכה את המבקש, מחמת הספק, מהאישומים הרביעי; העשירי; והאחד עשר. ביום 27.07.2016, ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. בפתח גזר הדין, קבע בית משפט קמא, כי יש לראות את כלל האישומים כאירוע אחד, ולפיכך ייקבע מתחם ענישה אחד, הכולל ריבוי מעשים וריבוי עבירות. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם, עמד בית משפט השלום על כך שהמבקש " נטל חלק מהותי בביצוע העבירות והיווה חוליה חשובה ומרכזית לצורך ביצוע עבירות הרכוש: הוא היה המנהיג אשר עמד מאחורי התכנון, הוא שלט על הפעילות כולה וכן שלט בשותפיו כאשר אלה קיבלו את מרותו ופעלו בהתאם להנחייתו ללא עוררין, יכול [המבקש] היה לעוצרה ובלעדיו לא הייתה מתממשת התוכנית ". בהמשך, קבע בית משפט השלום, כי על מתחם העונש ההולם בעניינו של המבקש להיות גבוה יותר מהמתחמים שנקבעו בעניינם של שרף, והנאשמים 2 ו-3. זאת, מאחר שנוסף לעבירות הרכוש בהן הורשע המבקש, הוא הורשע גם בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים; הוא היה " ראש החבורה ", אשר עמד מאחורי תכנון וביצוע העבירות; והוא הורשע במספר רב יותר של עבירות לעומת הנאשמים 2 ו-3. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי בנסיבות העניין, ותוך התייחסות לחלקו של כל אחד מהנאשמים, מתחם העונש ההולם בגין מכלול העבירות בהן הורשע המבקש, ינוע בין 6.5 ל-13 שנות מאסר בפועל.

5.

לצורך קביעת עונשו של המבקש בגדרי המתחם, נתן בית משפט השלום את דעתו לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות. בית משפט השלום ראה כשיקולים לחומרה את העובדה כי המבקש ביצע את העבירות שעה שהיה אסיר ברישיון; את הנתון לפיו, המבקש לא נרתע מלשוב ולבצע עבירות פליליות חמורות, למרות שריצה בעבר עונשי מאסר בפועל; ואת עברו הפלילי המכביד של המבקש. עוד ציין בית משפט השלום, כי במקרה דנן " יש צורך לתת דגש על הצורך בהגנה על הציבור מפניו, שכן קיים סיכוי גבוה כי הנאשם [המבקש] ישוב לסורו".

לפיכך, קבע בית משפט השלום כי יש להעמיד את עונשו של המבקש באמצעו של המתחם. זאת, בשל הצורך בהרתעתו של המבקש; משיקולי הרתעת הרבים; ובשל צורכי ההגנה על הציבור מפניו, מחד גיסא, ומתוך התחשבות בגילו של המבקש; ובנסיבותיו האישיות, מאידך גיסא. בית משפט השלום הבהיר, כי אינו רואה להטיל על המבקש עונש קל יותר בדומה לזה שהושת על שרף, לנוכח העובדה כי האחרון שיתף פעולה עם הרשויות, כבר משלב החקירה והוביל לחשיפת הפרשיה כולה, בעוד שהמבקש הכחיש את המעשים המיוחסים לו, ובנוסף לכך, למבקש עבר פלילי מכביד. בהמשך, ציין בית משפט השלום, כי " אין הצדקה כי ינוכו ימי המעצר בהם היה הנאשם [המבקש] אסיר ".

6.

לאור האמור, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 9 שנות מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש כל עבירת רכוש מסוג פשע, למשך שנתיים; 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש כל עבירת רכוש מסוג עוון או עבירה על חוק הכניסה לישראל, למשך שנתיים; פיצוי לכל אחד מהמתלוננים בסך 2,000 ₪, למעט פיצוי בסך 1,000 ₪ למתלוננת באישום החמישי.

7.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר כוון כלפי חומרת העונש. במסגרת הערעור נטען, כי בית משפט השלום החמיר עם המבקש יתר על המידה, הן בקביעת מתחם הענישה והן בגזירת עונשו של המבקש. נטען בנוסף, כי שגה בית משפט השלום משיצר פערי ענישה משמעותיים בין עונשו של המבקש לבין עונשם של הנאשמים האחרים, שהיו שותפים לאותו אירוע. ביום 18.06.2017, דחה בית משפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בהתייחס לאסמכתאות שהגיש בא כוח המבקש, הבהיר בית המשפט המחוזי, כי בחלק מן המקרים המדובר בעונשים שהוטלו על נאשמים, אשר הודו במיוחס להם וחסכו את ניהול המשפט. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי " אין להסיק מסקנה ניצחת של פרופורציונאליות 'מתמטית' ביחס למספר העבירות שבוצעו ". בהמשך לכך, הטעים בית המשפט המחוזי, כי בענייננו מדובר ב" תכנית עבריינית מאורגנת ושיטתית שבוצעה בחבורה ואשר כללה התפרצויות לדירות מגורים, גניבת רכוש רב, והסעות שוהים בלתי חוקיים בתוך ישראל, כשהמערער [המבקש] לא נטל אחריות על מעשיו. ההשוואה אינה השוואה ".

אשר לטענה בדבר תחולתו של כלל אחידות הענישה, קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקש אינו יכול ליהנות מן ההקלה לה זוכה נאשם אשר מקבל אחריות על מעשיו; משתף פעולה עם רשויות החקירה ומודה במיוחס לו בבית המשפט. בית המשפט המחוזי הוסיף עוד, כי בניגוד למבקש, הנאשמים 2 ו-3 הודו, במסגרת הסדרי טיעון, במספר קטן יותר של עבירות; הם לא נטלו חלק בתכנון מעשי העבירה; ועברם הפלילי אינו מכביד. אשר לשרף, קבע בית המשפט המחוזי, כי בשל שיתוף הפעולה שלו עם רשויות החקירה נחשפה הפרשה כולה, והוא הודה בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון. בנוסף, אין לשרף עבר פלילי משמעותי, ואין לחובתו כל הרשעה בעבירות רכוש מסוג כלשהו, בעוד שלא כך הדבר בעניינו של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין, כי מן הבחינה המשפטית יש לראות, אמנם, את כל המעורבים כמבצעים בצוותא, אך, כפי שקבע בית משפט השלום, חלקו של המבקש היה רב הרבה יותר משל חבריו. בית המשפט המחוזי הזכיר, כי בהתאם לקביעותיו של בית משפט השלום, המבקש הוא ששכר את כלי הרכב; הוא שקבע את מועד ביצוע העבירות; הוא שבדק הימצאותם של בתים, אשר דייריהם אינם מצויים בהם, והנחה לאותם מקומות את הפורצים; הוא שפתח את הציר לקראת ביצוע הפריצות; והוא שחילק, בסופו של דבר, את הרכוש הגנוב. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא " מעוגנת היטב בעובדות וממילא בצדק ראה לאבחן לחומרה את עונשו של המערער [המבקש] ביחס ליתר המעורבים ". לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי דין הערעור להידחות.

הבקשה לרשות ערעור

8.

בבקשה לרשות ערעור המונחת לפניי, משיג המבקש על חומרת העונש שהושת עליו. בראש ובראשונה, טוען המבקש לקיומם של שיקולי צדק המצדיקים מתן רשות ערעור ואת התערבותו של בית משפט זה, בשל הפרת עיקרון אחידות הענישה. לטענת המבקש, העונש שנגזר עליו חמור לאין ערוך מהעונש שנגזר על שותפיו לעבירה, וזאת, כאמור, בניגוד לערך השוויון ולעקרון המושרש של אחידות הענישה. לטענת המבקש, לא היה מקום להחמיר בעונשו יותר מאשר נעשה עם חבריו, שכן המבקש ושותפיו לעבירה הם בגדר מבצעים בצוותא; חלקו של המבקש בביצוע העבירות אינו רב משל שותפיו, ואין אמת בטענה כי המבקש היה " ראש הכנופיה "; בהינתן חלקו המהותי והמרכזי של שרף בביצוע העבירות; חזרתו של שרף מהודאתו על דוכן העדים; ולנוכח ההלכה כי אין להחמיר עם מי שכופר באשמתו, כמו המבקש, ביחס לשותפיו לעבירה, רק בשל העובדה כי הוא ניהל משפט הוכחות. נטען בנוסף, כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, ניתן להתערב בעונשם של מערערים בשם עקרון אחידות הענישה, גם כאשר ניתן היה לאבחן בין המבצעים השונים של העבירה. עוד טוען המבקש, כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים ואף חמורים יותר משלו. לסיכום, טוען המבקש, כי העונש שהוטל עליו איננו מידתי, ולשיטתו שגה בית המשפט המחוזי משלא התערב בעונש החמור והפוגעני שנגזר עליו, עונש החורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת. לאור האמור, טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור, לקבל את ערעורו לגופו, ולהקל משמעותית בעונשו, כפי שנעשה בעניינם של יתר הנאשמים באותו אירוע.

תגובת המשיבה לבקשה לרשות ערעור

9.

בתגובה לבקשה למתן רשות ערעור, טוענת המשיבה כי עניינו של המבקש אינו מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כללית, אלא מדובר בעניינו הפרטי של המבקש בלבד. אשר לטענת המבקש בדבר פגיעה בכלל אחידות הענישה, נטען על ידי המשיבה כי טענה זו נדונה בהרחבה והוכרעה על ידי הערכאות הקודמות. המשיבה הוסיפה וטענה, בהקשר זה, כי עונשו של כל אחד מהמעורבים נקבע על פי חלקו בביצוע המעשים ובהתאם לנסיבותיו האישיות, כפי שנעשה גם בעניינו של המבקש. לגישת המשיבה, חלקו של המבקש באירוע היה רב ומשמעותי בהרבה מחלקם של יתר הנאשמים, ובצדק רב אבחן בית משפט קמא בינו לבין האחרים, הן לעניין מתחם הענישה והן לעניין העונש בגדרי המתחם. בנוסף, לשיטתה של המשיבה, גם אם העונש שהוטל על המבקש חמור ביחס לעונשים שהוטלו על האחרים, אין מדובר בפער כה רב, העולה כדי גרימת אי צדק או עיוות דין למבקש. לעניין הטענה בדבר החריגה ממדיניות הענישה הנוהגת, גורסת המשיבה, כי גם טענה זו נדונה בהרחבה והוכרעה על ידי הערכאות הקודמות. ועוד נטען, כי צדק בית המשפט המחוזי עת קבע כי לא ניתן ללמוד מהפסיקה שהוצגה על ידי המבקש לענייננו. לאור האמור, גורסת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

10.

כידוע, רשות ערעור " בגלגול שלישי " תינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש ( רע"פ 226/17 מסיקה נ' מדינת ישראל (6.3.2016); רע"פ 9171/16 כלבונה נ' מדינת ישראל (5.1.2017); רע"פ 10059/16 בדיר נ' מדינת ישראל (14.3.2017) ; רע"פ 5995/17 כהן נ' מדינת ישראל (5.9.2017)). לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות. המדובר בבקשה העוסקת בעניינו הפרטי של המבקש בלבד, ולא מתעורר כל חשש כי נגרם לו אי צדק מהותי או עיוות דין. זאת ועוד, משמדובר בערעור הנוגע לחומרת העונש, על המבקש רשות ערעור להצביע על סטייה קיצונית, החלה בעניינו, ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים ( ( רע"פ 501/16

ראובן-פישמן נ' מדינת ישראל (24.1.2016); רע"פ 5423/14

קופרמן נ' מדינת ישראל (29.9.2014)). במקרה דנן, נראה כי העונש שהושת על המבקש אינו סוטה, כהוא זה, ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. זאת ועוד, טענותיו של המבקש בדבר חלקו בביצוע העבירות, מופנות כלפי ממצאים שבעובדה, שנקבעו על ידי בית משפט השלום, וכידוע הוא כי ערכאת ערעור איננה נוטה להתערב בקביעות מעין אלה שנעשו על ידי הערכאה הדיונית (רע"פ 8971/15 כל בו חצי חינם בע"מ נ' מדינת ישראל (27.01.2016); ע"פ 7066/13 אלמליח נ' מדינת ישראל (08.12.2017)). ביתר שאת אמורים הדברים, שעה שמדובר בערכאת ערעור " בגלגול שלישי " (רע"פ 157/16 פלוני נ' מדינת ישראל

(14.1.2016)

; רע"פ 117/16 מעווד נ' מדינת ישראל

(11.1.2016) ).

די בטעמים אלו, כדי לדחות את הבקשה.

11.

למעלה מן הצורך, אציין כי לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, הגעתי לידי מסקנה כי העונש שהושת על המבקש בבית משפט השלום, למרות שאינו קל, מאזן בחובו את כלל השיקולים הצריכים לעניין, לקולה ולחומרה. בעת קביעת עונשו של המבקש, נתן בית משפט קמא את דעתו לחלקו המשמעותי בביצוע העבירות; לעברו הפלילי; ולכמות ואיכות העבירות בהן הוא הורשע; כל זאת, מבלי להתעלם מנסיבותיו האישיות של המבקש. סבורני, כי הערכאות הקודמות נתנו למכלול השיקולים הרלוונטיים בעניינו של המבקש את המשקל הראוי, תוך עריכת איזון הולם בינם לבין עצמם. אוסיף עוד, כי מקובלת עליי עמדתו של בית משפט השלום, לפיה על מתחם הענישה כמו גם על גזר דינו של המבקש, לעמוד ביחס סביר לקביעות שנעשו בעניינם של יתר המעורבים באירוע. ואולם, בהינתן חלקו המרכזי של המבקש; ריבוי העבירות בהן הורשע; העובדה כי הוא הורשע, בנוסף לעבירות הרכוש, גם בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים; ובשל עברו הפלילי המכביד, קיימת הצדקה מלאה לכך כי מתחם העונש ההולם וכן עונשו של המבקש יהיו גבוהים יותר מאלו שנקבעו בעניינם של הנאשמים האחרים.

12.

אשר לטענה בדבר הפגיעה בכלל אחידות הענישה, אין לי אלא להזכיר את שנאמר על ידי ברע"פ 8423/16

דגן נ' מדינת ישראל (09.11.2017), כי: " עקרון אחידות הענישה איננו חזות הכל, ואין הוא קובע, א-פריורית, כי לכל המורשעים באותו סוג עבירות קיים דין אחד " (וראו גם: ע"פ 8066/15 חנון נ' מדינת ישראל (16.10.2016); ע"פ 5668/13 מזרחי נ' מדינת ישראל (16.10.2016)).

וכפי שציינתי בע"פ 4949/15 מקדסי נ' מדינת ישראל (17.03.2016): " אין בכוחו של עקרון אחידות הענישה להביא להטלה מכאנית של עונשים, תוך העתקה מנאשם אחד למשנהו, מבלי ליתן ביטוי הולם לעקרון הענישה האינדיבידואלית " (שם, פסקה 14).

על יסוד האמור, נחה דעתי כי העונש שהושת על המבקש הינו ראוי ומאוזן, ולא מצאתי כל בסיס להתערבותו של בית משפט זה ב" גלגול שלישי ".

13.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.