רע"פ 6903/11 הישאם דאוד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עפ"ת 52329-06-11, כבוד השופטת א' הלמן ) מיום 19.9.2011, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בנצרת (תת"ע 698-10-08, כבוד השופטת ד' שרון-גרין ).

המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של נהיגה ברכב שאורכו הכולל עולה על 18.75 מטר . ביום 28.6.2011 הטיל בית המשפט לתעבורה על המבקש עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים; הפעלת עונש של שלושה חודשי פסילה שהוטל עליו בתיק קודם, באופן חופף; שלושה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שנתיים; וכן קנס בסך של 750 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שכלי הרכב שייך למעבידו של המבקש, אך קבע כי המבקש הוא שבחר להמשיך ולנהוג תוך ביצוע העבירה. בית המשפט התייחס לעברו התעבורתי של המבקש וכן לכך שהודה במיוחס לו ולנסיבותיו האישיות.

על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי לא מצא מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה. בית המשפט התייחס לכך שהמבקש ביצע את העבירה בה הורשע בעת שהיה תלוי ועומד נגדו עונש פסילה מותנה בגין עבירה דומה. עוד ציין בית המשפט, כי בגזרי הדין אליהם התייחס המבקש בערעורו, דובר בנהגים שלא היה תלוי ועומד נגדם עונש פסילה על תנאי.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה חוזר וטוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור אשר סוטה ממדיניות הענישה המקובלת. לטענתו, העונש המקובל בבתי המשפט לתעבורה בגין עבירות דומות הוא עונש של קנס בלבד ולא עונש הכולל פסילת רישיון בפועל. עוד טוען המבקש כי נסיבותיו האישיות והפגיעה הקשה בפרנסתו הצפויה מפסילת רישיונו, מצדיקות במקרה זה התערבות בעונש שהוטל עליו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה לא מצאתי כי מקרה זה הוא מקרה חריג המצדיק דיון נוסף בפני ערכאה שלישית. אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות שכן העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי בהתחשב בכלל נסיבות המקרה. זאת, בייחוד לנוכח העובדה שכנגד המבקש היה תלוי ועומד עונש פסילה על תנאי שהוטל עליו בתיק קודם, בגין עבירה זהה.

סוף דבר הבקשה נדחית.