רע"פ 691/12 גבריאל פרץ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 24650-12-11, כבוד השופט ר' בן יוסף , מיום 29.12.2011), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו בתת"ע 30595-08 (כבוד השופט ע' נהרי ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. בכתב האישום צוין כי הוא נהג ברכבו בהיותו שיכור וסירב לתת דגימה של אוויר נשוף. ביום 29.11.2011 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט קבע כי החליט להרשיע את המבקש למרות שהתביעה הציגה עדות יחידה לתמיכה בגרסתה, שכן ניתוח עדותו של המבקש בעצמו מוביל למסקנה בדבר גיבוש יסודות העבירה.

בית המשפט דחה את טענת המבקש שלפיה השוטר שהעיד במשפט הוא לא השוטר שנכח במקום בעת האירוע. עוד קבע בית המשפט כי מהעדויות עולה כי השוטר דרש מהמבקש לבצע בדיקת נשיפה באמצעות מכשיר הינשוף, וכי המבקש אישר כי חתם על טופס בו כתוב כי יראו במסרב לבצע את הבדיקה כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות. המבקש אף העיד כי השוטר הזהיר אותו שאם הוא לא יבצע את הבדיקה יראו אותו כשיכור. עוד קבע בית המשפט כי המבקש התבקש לנשוף הן בנשיפון, הן בינשוף, וסירב להיבדק בשני המכשירים. ביום 29.11.2011 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של קנס בסך של 1,800 ש"ח; פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 27 חודשים בפועל; שישה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי לא מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. עוד קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש שכן לא מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירה בה הורשע.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי היא מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית.לטענתו, מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית שכן בית המשפט לתעבורה שגה לטענתו בכל קביעותו. כך, טוען המבקש כי שגה בית המשפט לתעבורה בכך שקבע כי השוטר שהעיד מטעם המשיבה הוא אכן השוטר שעצר אותו וערך לו את הבדיקות. בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי השוטר דרש ממנו לעבור בדיקה במכשיר הינשוף ואף הסביר לו את משמעות הסירוב. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי הוצע לו לבצע בדיקה במכשיר הנשיפון ולא במכשיר הינשוף. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שהעדיף את גרסתו של עד התביעה על פני הגרסה שלו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בנוסף, כידוע, ההלכה שלפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. בענייננו, בקשתו של המבקש עוסקת אך בטענות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט לתעבורה ומשכך אין היא עומדת בקריטריונים שהוצגו לעיל למתן רשות ערעור לבית משפט זה. בית המשפט לתעבורה נתן דעתו לכל הטענות שמעלה המבקש בבקשתו, ולאחר ששמע את העדויות שהוצגו בפניו, הגיע למסקנה כי גרסת המשיבה עדיפה בעינו על פני גרסתו. לפיכך, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בקביעותיו המבוססות של בית המשפט לתעבורה.

אשר על כן הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.