רע"פ 694/09 נתן לוי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (תיק פ' 3337/05), בגין עבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ; עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין ;

עבירה של הסגת גבול פלילית, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין ; ועבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 31.10.2003 היתה בת זוגו של המבקש, קרן אגם ניסים (להלן: קרן ), מעורבת בתאונת דרכים ברחוב ניקנור בתל אביב. כתוצאה מהתאונה, חסם רכבה את הכביש. בנסיבות אלו, נהג יעקב מיכאלי (להלן: המתלונן ) את רכבו, הגיע למקום וראה כי הדרך חסומה. במקום התפתח ויכוח בינו לבין המבקש, שהגיע למקום בסמוך לאחר התרחשות התאונה. בהמשך, ניסה המתלונן לנסוע קדימה, שכן מאחור נאספו כלי רכב, ופגע ברכבה של קרן. המבקש ניגש לרכבו של המתלונן, פתח את דלתו ללא רשות וחבט בו, הוציאו בכח מתוך הרכב, משך אותו והמשיך לחבוט בו. כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למתלונן דימומים מהאף, שריטות מתחת לעין שמאל, חולצתו הוכתמה בדם ונקרעה והוא איבד את הכרתו. בהמשך, התעורר המתלונן, נכנס בחזרה לרכבו והזעיק משטרה. המבקש המשיך לתקוף את המתלונן בכך שירק עליו, אף לאחר שהגיעו שוטרים למקום.

ביום 31.5.2006 הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת ר' גרינברג ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו, על פי הודאתו, אולם בהמשך ביטל הוא את הכרעת הדין ולא קיבל את הודאת הנאשם, משראה כי המבקש אינו מודה, למעשה, בעובדות כתב האישום. כבוד השופטת ר' גרינברג פסלה עצמה מלישב בתיק והוא הועבר למותב אחר. ביום 10.3.2008, לאחר שמיעת הוכחות, הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת ד' שריזלי ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהמשך, גזר בית המשפט את דינו של המבקש כדלקמן: 5 חודשי מאסר בפועל ; 6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, בתנאי שלא יעבור המבקש עבירה של אלימות כנגד הגוף ; 3 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, בתנאי שלא יעבור המבקש עבירה של גרימת נזק לרכוש בזדון ועבירה של הסגת גבול ; קנס בסך 600 ש"ח או 4 ימי מאסר תמורתו ;

וכן תשלום פיצוי למתלונן בסך 700 ש"ח. בית המשפט ציין בגזר דינו, כי אילולא עתרה המשיבה לעונש מתון, לא היה מהסס להחמיר יותר בעונשו של המבקש. ביום 26.5.2008, בהשלמה לגזר דינו, הורה בית המשפט כי המבקש ירצה את עונש המאסר שהוטל עליו בדרך של עבודות שירות.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70277/08). בנוגע להכרעת הדין טען המבקש להגנה מן הצדק, שיסודה כשל בייצוגו, אשר בא לידי ביטוי בין היתר באי זימונם של עדי ראיה מטעמו ל בית המשפט , וכן העובדה כי בית המשפט היה מודע לכשל בייצוג ולפגיעה האנושה שנגרמה למערער בעקבות כך, ולא הפסיק ההליך. עוד נטען, כי קיימת למבקש הגנת צורך, לפי סעיף 34יא לחוק העונשין. זאת, כיוון שהתנהגותו האלימה כלפי המתלונן נבעה מתפיסתו את המציאות בשעת האירוע, כמסכנת את הרכוש המשותף לו ולקרן, הוא הרכב, וכן את שלמות גופה של קרן. לחילופין נטען, כי לאור נסיבותיו האישיות של המבקש ולאור נסיבות המקרה, העונש שהוטל עליו הינו חמור יתר על המידה. ביום 22.10.2008 דחה בית המשפט

(כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר , כבוד סגן הנשיא ז' המר וכבוד השופטת ת' שפירא ) את ערעורו של המבקש, הן בנוגע להכרעת הדין והן בנוגע לגזר הדין. בית המשפט

ציין, כי ערעורו של המבקש בנוגע להרשעתו הוא מופרך, ודחה אותו מכל וכל ; נקבע, כי טענתו בדבר קיומם של עדי הגנה שלא זומנו להעיד לא הועלתה בפני בית משפט השלום, ואף המבקש לא טוען לכך ; כל שנטען הוא, כי המבקש סיפר לסניגורו הקודם על קיומם של עדים אלו. בית המשפט קבע, כי אין די באמירה סתמית זו של המבקש כדי לקבוע קביעה מרחיקת לכת בדבר כשל חמור בייצוג, ללא ראיות ומבלי שנתבקשה תגובתו של הסניגור הקודם. באשר לטענה בדבר מודעותו של בית המשפט לכשל בייצוג, שנתמכה בביקורת שמתח בית המשפט

על אופן ניהול החקירה בידי הסניגור נקבע, כי אין בכך משום אסמכתא לפגם דיוני ברמה המצדיקה ביטול הכרעת הדין. בנוגע לטענת המבקש בעניין הגנת הצורך נקבע, כי טענה זו כלל לא נטענה בבית משפט השלום, וכי מכל מקום, מהעובדות שנתקבלו על ידו עולה, כי לא נוצר כל בסיס להגנה זו. באשר לעונשו של המבקש נקבע, כי הוא מידתי, ראוי, ואינו מחמיר עם המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

המבקש שב על טענותיו בערעור, ומוסיף כי טענת הכשל בייצוג לא נבדקה בבית המשפט המחוזי. לפי הטענה, היה על בית המשפט המחוזי לבקש את תגובת הסניגור הקודם, או להסב את תשומת לבו של בא כוחו בערכאת הערעור לכך, כדי שהלה יפעל להשיג תגובה כזאת. כן נטען, כי ערכאת הערעור לא דנה אף בהגנת הצורך, משום שטענה זו לא הועלתה בבית משפט השלום, ובכך הונצח הכשל בהגנה. המבקש מוסיף וטוען, כי השיהוי הרב בהגשת כתב האישום, אשר הוגש רק בחלוף שנה וחצי ממועד האירוע, וכן התארכותו של המשפט פגעו במבקש, כאשר השיהוי בהגשת כתב האישום כשלעצמו יכול לשמש בסיס לטענת הגנה מן הצדק. לגופו של עניין טוען המבקש, כי טענתו של המתלונן לפיה ניסה לעקוף את רכבה של קרן היא טענה שקרית, כיוון שעקיפת רכב התקוע בצד הדרך ברחוב ניקנור אינה אפשרית, וכי כל מטרתו של המתלונן היתה לנגח את רכבה של קרן. המבקש צירף קובץ תמונות על מנת לתמוך בטענתו. לעניין העונש, המבקש מפרט את נסיבותיו האישיות, ביניהן היותו אב לחמישה קטינים, ושירותו בעבר כלוחם בשייטת 13, אשר תרם רבות למדינה. נטען, כי הטלת עונש של 5 חודשי עבודות שירות תפגע מאוד בו ובמשפחתו, והשתתו שנים לאחר האירוע גורעת ממטרת הענישה ומקשה על הצדקת העונש. לבסוף מבוקש, להורות על זיכוי המבקש מטעמים של הגנה מן הצדק, או לחילופין, להמיר את עונשו בעונש של מאסר מותנה.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה. לדידה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית, אשר תצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. הטענה לכשל בייצוג נדחתה בבית המשפט המחוזי, משנמנעו המבקש ובא כוחו להביא את עמדת הסניגור נגדו הופנו הטענות. עוד מציינת המשיבה, כי בבית המשפט המחוזי היה המבקש מיוצג על ידי סניגור אחר, וכי גם שם טענותיו נדחו. באשר לטענה בדבר הגנת הצורך נטען, כי היא נדחתה אף לגופה, ולא רק מפני שהועלתה לראשונה בערכאת הערעור. לגבי טענות המבקש בנוגע לשיהוי בהגשת כתב אישום ולהתמשכות ההליכים, קבע בית משפט השלום בגזר דינו כי לא ניתן לזקוף את כל הזמן שחלף לחובת המשיבה, ומכל מקום, בית המשפט ציין, כי באיזון השיקולים אין הוא מתעלם מחלוף הזמן. באשר לטענות המבקש בנוגע לחומרת עונשו טוענת המשיבה, כי אין בהן כדי להצדיק דיון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה. לגוף העניין נטען, כי העונש שהוטל על המבקש הוא מתון ביותר, ולא בכדי ציין בית משפט השלום כי היה מקום להשית על המבקש עונש חמור יותר, אלמלא עתרה המשיבה לעונש מתון. המשיבה מציינת כי מדובר במעשים חמורים, וכי לחובת המבקש שתי הרשעות נוספות, בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור ותקיפה סתם. על פי הטענה, אמנם מדובר בעבירות שבביצוען הורשע המבקש לאחר ביצוע העבירות בתיק זה, אולם יש בהן כדי ללמד כי העבירות שבוצעו בתיק זה אינן בבחינת חריג לאורח חייו הרגיל של המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש יצוין, כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. טענתו העיקרית של המבקש היא לכשל חמור בייצוגו, אשר גרם לו עיוות דין. הלכה היא, כי מקום שמועלות טענות כנגד התנהלותו המקצועית של סניגור, חייב הטוען לפנות לאותו סניגור ולבקש את תגובתו (ראה למשל מ"ח 3546/05 אביגדור נימני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.11.2005)). במקרה דנן, המבקש לא צירף תגובה כזו לבקשתו, חרף העובדה שבית המשפט המחוזי כבר העיר לו על כך. במצב דברים זה, כאשר מונחת בפניי אך גרסתו של המבקש, מבלי שניתנה לסניגור אפשרות להגיב לטענות הקשות שמושמעות כלפיו, אין בידי להתייחס לעניין זה.

באשר לטענה בדבר הגנת הצורך יוער, כי היא נדחתה בבית המשפט המחוזי גם לגופה, משלא הונחו יסודותיה.

כמו כן, המבקש טוען בבקשתו כנגד גרסתו של המתלונן, שהתקבלה כמהימנה על ידי בית משפט השלום. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי מהימנות ובממצאים שבעובדה שנקבעו בערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)), אשר אין המקרה שבפניי בא בגדרם.

לעניין העונש יוער, כי בדין קבע בית משפט השלום בגזר דינו, כי אלמלא עתרה המשיבה לעונש מתון מלכתחילה, היה מקום להחמיר אף יותר בעונשו של המבקש ; עניין לנו במי שבחר לנקוט באלימות חמורה על רקע סכסוך פשוט בעקבות שימוש בדרך, ללא כל התאמה לנסיבות האירוע. בגין התנהגות זו על המבקש ליתן את הדין. לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 22.1.09 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות, מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 5.7.09, לא יאוחר מהשעה 9:00, בפני הממונה על עבודות שירות במפקדת גוש מרכז, לשם תחילת ריצוי עונשו.