רע"פ 6953/06 רן אברי נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית-משפט השלום בכפר סבא נטען, כי ביום 7.2.01, בעת שנמר אבו עמאר (להלן: המתלונן) נכנס עם רכבו לשטחה של חווה חקלאית הסמוכה ליישוב איתמר – המצויה בבעלותו של המבקש – הוא תקף אותו פיזית, בלויות קללות ואיומים.

2.לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, דחה בית-משפט השלום את גרסתו של המבקש לפיה המתלונן סרב לדרישתו לצאת מן הרכב בו נהג, ועל כן היה עליו לטפל בעניינו במרחק מה מן החווה, מחשש שהוא מהווה סכנה לציבור. המבקש הכחיש כי הכה את המתלונן, אך הודה כי נהג כלפיו "בתקיפות ובגסות רבה". לעומת זאת, אימץ בית-המשפט את גרסתו של המתלונן, לפיה המבקש הכהו באגרופים ובסטירות. נקבע, כי "אין ספק שלא היה חשד שמדובר באירוע 'פעילות חבלנית עוינת' ". לפיכך, הורשע המבקש בעבירות של איומים ותקיפה, עבירות לפי סעיפים 192 ו- 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ודינו נגזר לשישה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 1000 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 1,500 ש"ח.

3.המבקש מזה והמשיבה מזה הביאו את השגותיהם כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל אביב – יפו. בית-המשפט (סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר) קבע, כי נוכח המצב הביטחוני הרעוע ששרר באזור באותה עת, היה מקום להנחתו של המבקש לפיה מדובר באירוע הכולל פעילות חבלנית עוינת בשלב הראשון של האירוע, היינו, עד ליציאתו של המתלונן מרכבו. עם זאת, נקבע כי לאחר מכן, לא היה עוד מקום להניח כך, ועל כן הרשעתו של המבקש בעבירת התקיפה תוותר על כנה. עם זאת, שופטי הרוב הגיעו לכלל דעה כי יש לזכות את המבקש מעבירת האיומים שיוחסה לו, שכן דבריו שכוונו כלפי המתלונן היו בגדרה של אזהרה בלתי נאותה, ולא נאמרו מתוך כוונה לאיים עליו. אשר על כן, דינו נגזר לארבעה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות ושנת מאסר על תנאי. כן חויב המבקש לשלם למתלונן פיצוי בסך 2,500 ש"ח, הופעלה נגדו התחייבות עליה חתם במסגרתו של תיק אחר, והוטל עליו קנס בסך 1,000 ש"ח.

4.כעת עותר המבקש כי תינתן לו רשות ערעור, בטענה כי עניינו מעלה שאלות משפטיות באשר להגדרתה ולניתוחה של עבירת התקיפה בנסיבות של עימות מלחמתי מתמשך.

5.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית לה נודעת השלכה על ציבור רחב של מתדיינים. עניינו של המבקש אינו נכלל בגדרם של אלה, באשר הוא אינו מעלה סוגיה כלשהי המצדיקה את ליבונה פעם נוספת. מדובר בשאלות של עובדה ומהימנות, אשר נבחנו והוכרעו בידי שתי ערכאות, ולא מצאתי כי הוכחה עילה ללבנן בשלישית.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.