רע"פ 6994/08מאיר חייקין נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (פ 4453/05) בגין שתי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שלוש עבירות של מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין; שתי עבירות של היזק לבעלי חיים, לפי סעיף 451 לחוק העונשין; שתי עבירות של הסגת גבול כדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין; שלוש עבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

כתב האישום שהוגש נגד המבקש כלל שלושה אישומים, כולם סביב אירועים במטע זיתים שבבעלותו של המתלונן (להלן: המטע ). על פי המתואר בכתב האישום, האישום הראשון סב על אירועים שהתרחשו

החל מסוף חודש יוני שנת 2004 כאשר המבקש, כשהוא נושא אקדח, איים על המתלונן ואמר לו כי המטע שייך ליהודים וכי אם יראה אותו שוב במקום הוא יהרגו. מספר ימים מאוחר יותר, על פי המתואר, שב המתלונן למטע עם עדר כבשיו וכלב רועים, המבקש הבחין בו וניגש לעברו כשהוא מלווה בשני כלבים אשר התנפלו על המתלונן וניסו לנשוך אותו. אף שהמתלונן הצליח להרחיק את הכלבים ממנו, ננשכה באירוע זה אחת מהכבשים ברגלה. ביום 21.7.2004 הגיע שוב המתלונן למטע. המבקש יחד עם אדם נוסף מיהרו למטע ושיסו במתלונן את כלביהם. המתלונן התגונן מן התקיפה, אולם כלבו של המתלונן הותקף על ידי אחד הכלבים וננשך בראשו ובגופו. טרם שעזב המתלונן את המקום, אמר לו המבקש כי במידה וישוב למטע יהיה גורלו כגורל כלבו.

האישום השני סב על אירועים מיום 23.11.2004 בהם כאשר עסקו המתלונן ושכנו בהעמסת שקי זיתים במטע, צעק לעברם המבקש שיסתלקו מהמקום ובהמשך שיסה בהם את כלבו אף שזה לא תקף אותם. כמו כן, המבקש דחף את המתלונן והשכן תוך שהוא צועק שזו אדמה של יהודים.

האישום השלישי סב על אירועים מיום 26.1.2005 עת המתלונן והמתלוננת, אשתו, רעו צאן במטע. המבקש שיסה את כלבו בעדר של בני הזוג וגרם להתפזרותו. בעת המנוסה שברה אחת הכבשים את רגלה. אשת המתלונן ניסתה להניס את הכלב אך המבקש אחז בחולצתה, סטר בפניה והשליך אותה על הקרקע.

ביום 31.1.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד הנשיא, א' כהן ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו למעט בעבירה אחת של היזק לבעלי חיים. מוקד הדיון סב על שאלת זיהוי המבקש כמבצע העבירה. בפני בית משפט השלום עמדו בעניין זה עדויות המתלוננים והשכן אשר זיהו את המבקש במספר הזדמנויות שונות. המתלונן והשכן העידו שניהם כי הכירו היכרות מוקדמת את המבקש לאור השכנות בין המטע לבין מטע אחר בו הועסק המבקש. המתלונן זיהה את המבקש במסדר זיהוי תמונות שנערך בתחנת המשטרה ביום 16.11.2004. עורך דינו של המבקש לא נכח במסדר התמונות. בית משפט השלום קבע כי בנסיבות העניין לאור ההיכרות המקודמת בין המתלונן והמבקש אין פגם בכך שלא נערך מסדר זיהוי "חי" בהשתתפות ניצבים. כן נקבע לאור התנהלות המבקש והעובדה כי נמסרו לו הודעות בעניין אין לראות בהיעדרות עורך דינו ממסדר הזיהוי משום פגיעה במשקלה של ראיה זו. המתלוננת, לא זיהתה את המבקש במסדר תמונות נפרד שנערך לה, לטענתה מאחר ותמונתו לא הופיע בין החלופות. בית משפט השלום קבע כי לא הוכח שתמונת המבקש הייתה בין התמונות אך, על אף זאת עניין זה אמור לפעול לטובת המבקש. עם זאת, בנסיבות העניין נקבע כי אין בכך כדי להועיל למבקש. מקרה נוסף בה זוהה המבקש על ידי המתלונן והשכן ארע ביום 6.2.2005 כאשר אלו נתקלו בו באקראי בתחנת המשטרה וזיהו אותו בזיהוי ספונטאני ללא הכנה מוקדמת. כמו כן, זיהו המתלוננים והשכן את המבקש בבית המשפט. מכל אלו ומהתרשמותו השלילית מהתנהלותו של המבקש בחקירה, הסיק בית משפט השלום כי זהותו של המבקש הוכחה באופן מוחלט והרשיעו כאמור בעבירות בהן הואשם מלבד בעבירה אחת של היזק לבעל חיים שקבע כי לא הוכחה.

ביום 15.7.2007 לאחר שמיעת טענות הצדדים ולאחר שהוגש בעניינו של המבקש תסקיר מטעם שירות המבחן, גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש והשית עליו עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, קנס בסך 1,000 ש"ח או מאסר של 15 ימים תחתיו וכן פיצוי למתלונן ולאשתו בסך כולל של 5,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 40570/07). הערעור הופנה נגד ההרשעה ונגד עונש המאסר בפועל.

ביום 26.6.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה מ' ארד , כבוד סגן הנשיאה י' עדיאל וכבוד השופטת מ' מזרחי ). טענות המבקש בערעור נשענו על סתירות לכאורה בין תיאור המתלונן את המבצע העבירה בחקירה המשטרתית טרם עריכת מסדר הזיהוי בתמונות לבין מאפייניו הפיזיים של המבקש. ולגבי אופן עריכת מסדר הזיהוי, העובדה שלא נערך מסדר זיהוי חי והיעדרות נציג מטעם המבקש במהלך מסדר הזיהוי בשל ההתראה הקצרה מידי שנטען כי ניתנה למבקש. כן נטען כי לגבי חלק מהאירועים באישום הראשון לא העיד המתלונן בבית המשפט וכי לגבי חלק מן האירועים האחרים יש סתירות בין העדויות שעמדו בפני בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לזכות את המבקש מעבירה אחת של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ומעבירה אחת של פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין. זאת, לאחר שהוסכם כי עדות המתלונן בבית המשפט לא התייחסה לאירועים המגבשים עבירות אלו. יתר טענות המבקש נדחו לגופן. לעניין העונש קבע בית המשפט המחוזי כי הוא איננו סבור כי העונש שהוטל על המבקש הינו חמור אולם לאור זיכויו כאמור משתיים מהעבירות בהן הורשע, קיצר את תקופת המאסר בפועל לשמונה חודשים תוך שהוא מותיר את יתר רכיבי העונש בעינם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בא-כוח המבקש חוזר בעיקרן על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי בעניין הוכחת זהות המבקש. לשיטתו נפלו בעריכת מסדר הזיהוי פגמים מהותיים וההשלכות של ביסוס ההרשעה על מסדר הזיהוי על אף פגמים אלו זה מצדיקות את מתן רשות הערעור. הפגם הראשון עליו מצביע המבקש הינו בבחירה שלא לערוך מסדר זיהוי עם ניצבים חיים אלא להסתפק במסדר תמונות. פגם נוסף נפל לשיטתו במועד ההודעה למבקש על קיום מסדר הזיהוי, דבר שהוביל לכאורה לכך שלא היה נוכח בו נציג מטעמו. אף בעריכת המסדר גופו סבור המבקש כי נפל פגם לאור חוסר הדמיון הנטען בין תמונות הניצבים ותמונת המבקש, והיות תמונת המבקש היחידה של אדם העובד באזור המטע. מכל אלו, טוען המבקש כי שגו בתי המשפט השלום והמחוזי משהסיקו כי המבקש הוא שביצע את העבירות. בנוסף, טוען המבקש כי יש לבחון את השאלה מתי נועד מסדר זיהוי לגלות את עצם זהותו של מבצע העבירה ומתי נועד אך לקשר בין דמות מוכרת ולבין שמה ופרטיה. ומה יש לעשות מקום שיש מחלוקת בעניין השאלה האם התקיימה היכרות מוקדמת.

מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים הדרושים למתן רשות ערעור, שכן אינה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש ולמעשה עוסקת אך ורק בתקיפת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי זיהויו של המבקש בוסס כהלכה, במספר שלבים ובהתבסס על המשקל שנתן השופט לעדויות המתלוננים. אף לעניין הפגמים לכאורה שנפלו בזימון המבקש למסדר הזיהוי טוענת המשיבה, כי המבקש הוא שמנע בהתנהלותו את נוכחות נציג מטעמו במסדר הזיהוי על אף שקיבל על כך הודעה מראש ולא ביקש את דחייתו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי". מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו רע"פ 1571/08 קטאוי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז המרכז (טרם פורסם, 20.5.2008); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000)).

בעניין שלפני, טענותיו של בא כוח המבקש מופנות כל כולן כנגד הקביעה בעניין זהותו של המבקש כמבצע העבירה. קביעה זו קביעה עובדתית היא. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי התייחסו בפירוט לטענות המבקש בעניין הבחירה בביצוע מסדר תמונות, היעדרות נציג המבקש בזמן עריכת המסדר וטענותיו לעניין הסתירות לכאורה בין התיאור הראשוני לבין תיאור המבקש. טענות אלו נדחו באופן מנומק ובהתבסס על העובדה שהמבקש זוהה במספר שלבים על ידי שני המתלוננים ועל ידי השכן שהיה מעורב במקרה לאחר שהיה מוכר להם בהיכרות מוקדמת, ועל התרשמות בית משפט השלום מעדויות המתלוננים לעומת התרשמותו מהתנהלות המבקש. לא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאיו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 26.10.08 בשעה 9:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשו.