פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
7001/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אילן חן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 70906/04 מיום 11.7.2005, שניתן על-ידי
כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר
בשם המבקש : עו"ד יונתן
וינגרטן
בשם המשיבה : עו"ד מיכאל
קרשן
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בנתניה (בת"ד 2229/04) בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) יחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש שימש כנהג רכב שעליו הורכבה מלגזה, אשר שימש את עיריית נתניה לשם גרירת כלי רכב, אשר חנו בניגוד לחוקי העזר העירוניים (להלן: רכב הגרירה). ביום ו', 20.7.2001, בסמוך לשעה 14:30, העמיס המבקש על רכב הגרירה רכב מסוג פולקסווגן, אשר חנה בחניון של עיריית נתניה (להלן: רכב הפולקסווגן). לאחר העמסת רכב הפולקסווגן, הוזזה הזרוע האחורית של המלגזה (להלן: הזרוע האחורית) עד שבלטה כדי מרחק של כמטר לצד שמאל של רכב הגרירה. המבקש יצא מן החניון והחל בנסיעה ברחוב המלאכה, כאשר יחד עמו נמצאים ברכב הגרירה הפקידה זהבה פרטוש (להלן: הפקידה) והפקח אייזיק אלעד (להלן: הפקח), אותם אסף משער החניון. במהלך הנסיעה ברחוב, פגעה הזרוע האחורית אשר בלטה מדופן הרכב באדם אשר עמד בסמוך לשפת הכביש (להלן: המנוח) וגרמה למותו במקום.
בית-משפט השלום לתעבורה בנתניה הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, לאחר שקבע, כי הוכח בפניו, כי בהתנהגותו של המבקש היה משום רשלנות חריפה, בכך שלא הבחין בזרוע האחורית שבלטה מדופן הרכב. בהקשר זה, קבע בית-המשפט, כי הזרוע האחורית נמצאה במצבה זה כבר משעה שרכב הפולקסווגן הועלה על רכב הגרירה. בית-המשפט דחה בעניין זה את גרסאותיהם של המבקש ושל הפקידה, אשר העידו, כי הזרוע האחורית לא בלטה מרכב הגרירה בעת היציאה מהחניון וכי הזרוע נפתחה כנראה בעקבות עלייה של רכב הגרירה על בקבוק סמוך למועד התאונה, בקובעו, כי עדויות אלו אינן אמינות עליו. בית-משפט השלום לתעבורה גזר על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, 14 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, 10 שנים של פסילת רישיון וקנס בסך של 10,000 ש"ח.
על פסק-דינו של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור בציינו, כי משהוכיחה המשיבה, כי המבקש אכן נסע ברכב הגרירה, כאשר הזרוע האחורית בולטת מדופן הרכב, הרי שמועבר הנטל לכתפי המבקש להוכיח, כי לא היה במעשיו משום התרשלות. בית-המשפט קבע, כי אין די בטענתו של המבקש, לפיה יתכן שכשל במערכת רכב הגרירה גרם לבליטת הזרוע האחורית, מבלי שהמבקש הצליח לבסס טענה זו על ראיות מהימנות כלשהן.
עם זאת, החליט בית-המשפט המחוזי להקל בעונשו של המבקש, לאור קביעתו, לפיה שגה בית-משפט השלום לתעבורה משהתייחס בגזירת העונש לעובדה, שלמבקש לא היה רישיון המתאים לנהיגה ברכב הגרירה, שכן קביעה זו לא הוכחה. על-כן הפחית בית-המשפט המחוזי את עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש לתשעה חודשים.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי משדחה את טענתו, לפיה לא הוכיחה המשיבה, כי בליטת הזרוע האחורית לא נבעה מכשל מכני או חשמלי ברכב הגרירה. לחילופין, טוען המבקש, כי יש להוסיף ולהקל בעונשו, לאור נסיבותיו האישיות.
מנגד, טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה) . לטענת המשיבה, בית-המשפט המחוזי קבע בצדק, כי הוכחה רשלנותו של המבקש.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה אמיתית המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. שתי הערכאות שדנו בעניינו של המבקש קבעו, כעניין שבעובדה, כי הוכחה כדבעי רשלנותו של המבקש, בכך שנהג ברכב הגרירה בעוד שהזרוע האחורית בלטה מהדופן השמאלית של הרכב, עוד מזמן העמסת רכב הפולקסווגן. הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205) ואיני רואה מקום להתערב בקביעה זו גם במקרה דנן. משכך נקבע, הועבר הנטל לכתפי המבקש להוכיח את טענתו, לפיה כשל כלשהו ברכב הגרירה גרם לתאונה והמבקש לא עמד בנטל זה. לעניין זה, לא די היה בהעלאת אפשרות בעלמא, חסרת ביסוס ראייתי, בכדי לעמוד בנטל ההוכחה, כי המבקש לא התרשל.
לאור קביעה זו, אין מקום להידרש גם לטענות המבקש כנגד עונשו. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות נדחית.
החלטתי מיום 20.7.2005, בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.
על המבקש להתייצב ביום 29.1.2006 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.
ניתנה היום, י"א בטבת תשס"ו
(11.1.2006).
ש
ו פ ט