פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
7009/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יוסי אוטמזגין
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 70906/06 מיום 26.7.06, שניתן על-ידי
כבוד סגן-הנשיא ז' המר והשופטות ד' קרת-מאיר ו-י' שיצר
בשם המבקש: בעצמו
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ 5864/05) בגין עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
לפי הנטען בכתב האישום, בשנת 2002 שימשה השוטרת אורית כהן (להלן: המתלוננת) כסוכנת סמויה מטעם המשטרה ובמסגרת תפקידה הופלל המבקש. בתאריך 27.10.05 הבחין המבקש במתלוננת בתחנת משטרת ירקון וקרא לה בשמה. באותו מעמד הוא איים עליה וכך אמר לה: "אורית, מי בכלל עשה אותך שוטרת? איך נהיית שוטרת?...תתביישי לך אנחנו יודעים איפה את גרה עם ההורים בדרום תל-אביב ואנחנו נראה לך מה זה".
בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' כוחן) הרשיע ביום 23.4.06 את המבקש בעבירה שיוחסה לו וביום 25.4.06 הפעיל כנגדו 16 חודשי מאסר על-תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו משלושה תיקים פליליים שונים, אשר נקבע , כי יופעלו חלקם יופעלו בחופף זה לזה וחלקם במצטבר זה לזה, כך שבסך הכול ירצה המבקש 10 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, גזר בית-המשפט על המבקש עונש של 10 חודשי מאסר בפועל במצטבר, כך שבסך הכול ירצה המבקש 20 חודשי מאסר בפועל וכן הוטל עליו עונש של 10 חודשי מאסר על-תנאי והתנאי הוא שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום השחרור עבירה דומה לעבירה בה הורשע.
על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ז' המר והשופטות ד' קרת-מאיר ו-י' שיצר) דחה את הערעור בקובעו, כי בית-משפט השלום בחן את עדותה של המתלוננת ומצא אותה כאמינה ומתיישבת עם שאר העדויות. בית-המשפט המחוזי אף דחה את טענת המבקש, לפיה המתלוננת לא צרפה מזכר עליו כתבה את פרטי האיום שהופנה כנגדה וזאת בנימוק שהמתלוננת נהגה כשורה, כאשר התייעצה עם מפעילה ורק לאחר מכן החליטה להגיש את התלונה כנגד המבקש כשהיא נעזרת באותו המזכר, בעוד שהשוטרת שרשמה את פרטי התלונה, לא מצאה לנכון לצרף את המזכר לתיק.
מכאן בקשת רשות הערעור שפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי אין לתת אמון בעדותה של התלוננת מכיוון שבעוד היא דבקה בגרסתה, כל שאר העדים העידו אחרת. המבקש מציין, כי להערכתו גזר-הדין שהושת עליו נובע מהתנהגותו בבית-המשפט וכן מכך שלשופטת ח' כוחן הייתה דעה קדומה לגביו. בנוסף, מבקש המבקש להתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות לרבות בכך שאשתו חולה וכי הוא נושא באחריות לשתי בנותיו הקטנות. המבקש מציין גם, כי הוכה על-ידי שוטרים והוא פנה בעניין זה למחלקה לחקירת שוטרים, אשר דחתה את פנייתו בנימוק, כי לא נמצאו ראיות מספיקות להעמיד את השוטרים - שלכאורה היכו אותו - לדין.
דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בית-משפט השלום נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת, בציינו, כי עדותה מתיישבת היטב עם עדויותיהם של שני עדים נוספים. בית-המשפט המחוזי קיבל את קביעתו של בית-משפט השלום, כך שאינני מוצא כל מקום להתערב בקביעת הערכאות הקודמות בעניין זה. לא מצאתי כל ממש אף בטענה, כי לשופטת כוחן הייתה דעה קדומה על המבקש וממילא טענה זו נטענה מאוחר יתר-על-המידה, שכן סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק) מורה אותנו, כי המועד לטענת פסלות הוא "לפני כל טענה אחרת" ואם אין אפשרות לכך ניתן להעלות הטענה גם לאחר מכן "ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות". בענייננו, לא כך נהג המבקש ודין טענה זו להידחות.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ג באלול תשס"ו
(6.9.06)
ש
ו פ ט