רע"פ 7012/09שרון גבאי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בקריות (פ 4140-08-08) בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כנגד בן זוג, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 8.8.2008 תקף המבקש את אשתו בהיותו בגילופין מספר פעמים, גם לאחר שנמלטה מדירת מגוריהם, ואף לאחר שאחיותיה ואחיה של המתלוננת הגיעו לדירה, כשהוא מאיים על אחיה באחזו בסכין מטבח.

ביום 24.11.2008 הודה המבקש במיוחס לו, וביקש לצרף כתב אישום נוסף (פ 1411-06-08), במסגרתו הודה בעבירה של תקיפת בן זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין; תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב אישום זה המבקש תקף את אשתו בהיותו בגילופין ולאחר מכן תקף את אחותה ואיים עליה ועל המתלוננת בפגיעה.

בית משפט השלום (כבוד השופט מ' ארגמן ) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי האישום על פי הודאתו, וביום 25.3.2009 גזר עליו קנס בסך 1,000 ש"ח או עשרה ימי מאסר תמורתו. במקביל העמיד בית המשפט את המבקש בצו מבחן למשך שנתיים, והאריך את עונש המאסר המותנה של שישה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו בשלוש שנים נוספות. כן הורה בית המשפט למבקש לחתום על התחייבות בסך 10,000 ש"ח להימנע מחזרה על העבירות בהן הורשע למשך שנתיים. בית המשפט התייחס בגזר דינו לצורך להשית על המבקש את העונש המתבקש מחומרת מעשיו ומהישנותם חרף המאסר המותנה שהיה תלוי כנגדו, אך העדיף לאמץ את המלצת קצין המבחן ולהעניק למבקש הזדמנות להמשיך בהליכי הטיפול והשיקום בהם היה נתון.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי חיפה (ע"פ 12569-04-09).

בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיאה ש' ברלינר ו י' גריל והשופטת ב' בר זיו ) קיבל ביום 6.8.2009 את הערעור ברוב דעות, בקבעו כי מוצדק היה להטיל על המבקש מאסר בפועל, על מנת שיפנים את חומרת התנהגותו. לפיכך ביטל בית המשפט המחוזי את גזר דינו של בית משפט השלום וגזר על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן הפעיל בית המשפט המחוזי את עונש המאסר המותנה של שישה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש, במצטבר לעונש שנגזר עליו, כך שסך הכל נקבע כי ירצה שנים עשר חודשי מאסר בפועל. בדעת מיעוט קבע סגן הנשיאה ש' ברלינר כי הדרך בה הלך בית משפט השלום הינה לגיטימית ואפשרית, ואין הוא מוצא מקום להתערב בעונש שנגזר על המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו, ולא העדיף את האפיק השיקומי בו הוא נוטל חלק, במסגרת טיפולים לגמילה מאלכוהול. כן מפנה המבקש לכך שאף אשתו ביקשה מבית המשפט כי יאפשרו לו להמשיך את הליך השיקום וימנעו מלשלחו למאסר. עוד מבקש המבקש כי בטרם ההכרעה בבקשה ייערך בעניינו תסקיר משלים מטעם שירות המבחן.

מנגד טוענת המשיבה כי אין מקום ליתן רשות ערעור בעניינו של המבקש, משאין בקשתו מעלה עילה לדיון בערעור שני, בהיות טענותיו אך משום ניסיון להשיג על מידת העונש. כן מתנגדת המשיבה לעריכת תסקיר משלים.

אציין ראשית כי לא מצאתי מקום לקבל תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש. טעמיו של המבקש לבקש תסקיר משלים נעוצים בהליך השיקומי אותו החל, כאשר נסיבה זו כבר עמדה בפני בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי עת גזרו את דינו, ואיני רואה כיצד תסקיר נוסף עשוי לחדש דבר מה בעניין.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. העונש שנגזר על המבקש בבית המשפט המחוזי הינו עונש הולם וראוי, לאור חומרת מעשיו. חרף נסיבותיו האישיות של המבקש וההליך השיקומי בו החל לצעוד, ועם כל ההבנה לבקשתה של אשתו שלא להחמיר בעונשו, הרי שעל הענישה, בראש ובראשונה, להוות תגובה לעבירות אותן ביצע העומד לדין. בענייננו מדובר כאמור בשני מקרים קשים ביותר של אלימות ואיומים, אשר לא ניתן להותירם ללא מענה עונשי. ואף אם ניתן היה לשקול לחרוג בעניינו של המבקש מהשיקול העונשי, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שמדובר במי שעשה שימוש חוזר ונשנה באלימות כנגד אשתו, אף כאשר עמד כנגדו עונש מאסר מותנה. בכך הראה המבקש כי עונשי מאסר על תנאי אינם מרתיעים אותו, ואין מנוס מפני הטלת מאסר מאחורי סורג ובריח, ובמקביל הפעלת העונש המותנה.

בנסיבות אלו, אין כל מקום להתערב בפסק הדין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 3.9.2009, בעניין עיכוב ביצוע העונש, מבוטלת.

המבקש יתייצב ביום 20.12.2009 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות מדור ערעורים של בית המשפט המחוזי חיפה.