רע"פ 7013/08 פלוני נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בפתח-תקוה (פ 3459/05; פ 2037/06) בגין עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין; עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום בתיק פ 3459/05, ביום 19.7.2005 תקף המבקש בעודו בגילופין את א.ד. כך שהכה אותה ובהמשך זרק אותה על הרצפה, שפך עליה בירה וזרק עליה בקבוק. כתוצאה מעשיו נגרמו לה פצעים בקרקפת ובאוזן ימין, המטומה במצח ונפיחות בלחי שמאל ובעפעפיים. בהמשך, תקף המבקש שני שוטרים בכך שדחף אותם.

על פי המתואר בכתב האישום בתיק פ 2037/06, הנאשם היה בקשר רומנטי עם המתלוננת ל.צ. (להלן: המתלוננת ). באישום הראשון נטעו כי ביום 14.1.2006 בשעות הערב הגיע המבקש לדירתה ובמהלך ויכוח על רקע חשדו שהיא בוגדת בו זרק רהיטים ויצא מהדירה. יום למחרת, בסמוך לשעה 03:00, חזר המבקש לביתה של המתלוננת בהיותו בגילופין, כשהוא מסרב לעזוב את הדירה על אף בקשתה. בהמשך קילל אותה , רדף אחריה, סתר לה ואיים להרוג אותה. בשעות הבוקר של אותו יום, בסמוך לשעה 09:00 הזעיקה בתה של המתלוננת את המשטרה. המבקש תקף את המתלוננת אף בנוכחות השוטר. האישום השני התייחס למועדים במהלך החודש שקדם לאישום הראשון, כאשר במהלכם איים המבקש על המתלוננת באומרו שיהרוג אותה, שיתקשר לחבריו שיהרגו אותה וכי ישב בכלא בגללה.

ביום 19.3.2006 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' דסקין ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתבי האישום וזאת על בסיס הודאתו. הטיעונים לעונש נדחו באותו מעמד לשם קבלת תסקיר מבחן, אשר נדחתה קבלתו עד לתום אשפוזו של המבקש.

ביום 24.5.2007 גזר בית המשפט על המבקש 7 חודשי מאסר שירוצו בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות פיזית מסוג פשע וכל עבירה כנגד שוטרים מסוג פשע וכן 7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות פיזית מסוג עוון וכל עבירה כנגד שוטרים מסוג עוון. בית המשפט שקל לקולא את נסיבותיו האישיות של המבקש כגון מצבו הרפואי הקשה שכן רגלו האחת נכרתה ורגלו השנייה עומדת ככל הנראה לפני כריתה והוא מתנהל בכסא גלגלים, מצבו הכלכלי הקשה והעובדה שחדל לשתות אלכוהול; אולם מאידך לא היה יכול להתעלם ממסכת האירועים הקשה העולה מכתבי האישום וכי מ דובר

במעשי אלימות פיזיים קשים אשר בוצעו חרף נכותו הקשה של המבקש הן כלפי הנשים בחייו והן כלפי שוטרים, דבר המצביע שאין עליו מורא החוק.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 2535-11-07).

בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא השופטים א' טל

ו ז' כספי והשופט מ' פינקלשטיין ) קיבל חלקית בפסק דינו מיום 7.7.2008 את הערעור בקובעו כי יש מקום להתערב בגזר הדין שכן חלוף הזמן בין גזר הדין של בית משפט השלום לבין הדיון בבית המשפט המחוזי לא הטיב את מצבו הרפואי של המבקש, ועל כן, ונוכח העובדה כי קיים קושי של המבקש לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, מצא בית המשפט לנכון להקל בעונשו ולהעמידו על שלושה חודשי מאסר בפועל במקום שבעה. יוער כי בית המשפט הפנה את המבקש לממונה על עבודות שירות על מנת שיבדוק אפשרות ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות, אך לאחר מספר חוות דעת שניתנו על ידי הממונה התברר שמצבו הרפואי מונע ממנו לרצות עונש מאסר בעבודות שירות, ועל כן החליט בית המשפט את אשר החליט.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה עותר המבקש להקלה בעונשו עד כדי ביטולו והמרתו למאסר על תנאי. המבקש מדגיש את השיקולים לקולא שיש להתחשב בהם במקרה שלו לרבות העובדה כי הודה וחסך בזאת זמן שיפוטי יקר, את מצבו הרפואי הקשה שיקשה עליו לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח ואת העובדה כי שיקם את חייו והפסיק לשתות. עוד טוען המבקש כי ישנו מקום להמיר את ריצוי עונשו בדרך של שירות למען הציבור או אפילו למאסר על תנאי. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות חמורות מאוד של אלימות. לאור העובדה כי תסקיר שירות המבחן לא נתן המלצה טיפולית בעניינו של המבקש ונוכח ההמלצה השלילית שהתקבלה מפי הממונה על עבודות השירות, לא נותר לו למבקש אלא לרצות את עונשו על דרך מאסר לאור העובדה כי חלופת עבודות השירות לא רלוונטית לגביו. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי בחר להקל עמו על-ידי הפחתה מעונשו. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד שהוא נימק את מסקנותיו כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.