רע"פ 702/00 מיכאל ינוביץ נ. שר הבטחון הממונה על קצין התגמולים

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.עניינה של העתירה בבקשת העותר כי קצין התגמולים יכיר בו כ"מחוסר פרנסה" לצורך קבלת תגמול על פי סעיף 6 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט1959- (נוסח משולב) (להלן - "חוק הנכים").

עוד מבקש העותר כי יוזמן לבדיקה אצל הרופא המוסמך הראשי כדי שזה יוכל לחוות דעה בפני קצין התגמולים אם יש לבטל את מעמדו של העותר כ"נכה משוקם".

2.לאחר קבלת תגובת ב"כ המשיבים, באנו לידי מסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף, וזאת מהטעם הבא:

תגמול הניתן על פי סעיף 6 לחוק הנכים לנכה המוגדר כ"מחוסר פרנסה" מחייב עמידה בשני התנאים הבאים:

(א) אין לנכה הכנסה מכל מקור שהוא, חוץ מתגמולים על פי החוק או שהכנסתו לאחר ניכוי תגמולים אלה, פחותה מסף מינימום שהוגדר בחוק.

(ב) הנכה עשה את כל אשר ביכולתו כדי לקבל הכנסה או להגדילה עד לסף מינימום שהוגדר בחוק.

הרשות המוסמכת לצורך קביעת מעמדו של אדם כ"מחוסר פרנסה" הוא קצין התגמולים. על החלטתו ניתן לערער בפני ועדת ערעור. על החלטת ועדת הערעור נתונה לתובע או לקצין התגמולים זכות לערער לבית המשפט המחוזי וזאת בנקודה משפטית בלבד. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נתון לערעור בפני בית המשפט העליון רק בכפוף לקבלת רשות ערעור משופט בית המשפט העליון (סעיפים 30, 33 ו34- לחוק הנכים).

העותר בענייננו פנה לקצין התגמולים בבקשה להכיר בו כ"מחוסר פרנסה" אך נענה על ידו בשלילה. במקום שהיה עליו למצות את מסלול הערעור שהיתווה החוק - קרי: פנייה לועדת ערעור וממנה לבית המשפט המחוזי, פנה העותר ישירות לבית משפט זה כדי שזה יושיט לו סעד כלפי קצין התגמולים.

ברי, כי הדרך בה בחר העותר להשיג על החלטת קצין התגמולים אינה תואמת את הדרך שהותוותה בחוק לטיפול בבקשות מסוג זה, וממילא דין פנייתו לבית משפט זה להידחות.

יאמר מעבר לנדרש, כי בהחלטת כב' רשם בית המשפט העליון א. זולטי נדחתה בקשת העותר לפטור מאגרה לגבי עתירה זו מן הטעם כי פנייתו לבית המשפט העליון הינה בבחינת קיצור דרך שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. אולם נראה כי גם בהחלטה זו לא היה די כדי להניע את העותר לבטל את עתירתו ולהיזקק למסלולי ההשגה והערעור שהותוו בחוק הנכים.

לאור האמור, דין העתירה להידחות על הסף משהעותר לא מיצה את הדרכים הנתונות לו על פי חוק הנכים לקבלת הסעדים המבוקשים על ידו.