רע"פ 702/13 יעקב אזולאי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתן על-ידי כב' השופטים מ' מזרחי , י' נועם ו- מ' בר-עם , בעפ"ג 35701-08-11, ביום 5.12.2012. בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי, באופן חלקי, את ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים, שניתן על-ידי כב' הנשיאה ש' דותן , ביום 26.7.2011.

בד

בבד

עם

הגשת

בקשת

רשות

הערעור, הגיש

המבקש בקשה לעיכוב

ביצוע

פסק

דינו

של

בית

המשפט

המחוזי

בירושלים. בהחלטתי

מיום 28.1.2013, הוריתי

על

עיכוב

ביצוע

עונש

המאסר

שהושת על

המבקש, עד

להכרעה

בבקשתו.

רקע והליכים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו ביצוע עבירה של הטרדה מינית, לפי סעיפים 5(א), 3(א)(3) ו-3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; ועבירה של בעילה אסורה בהסכמה, לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

כתב האישום מגולל מסכת של שני אישומים המיוחסים למבקש. בחלקו הכללי של כתב האישום צויין, כי במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, עבד המבקש כמנהל עבודה בחברת " א.א.א. אבירם בע"מ ", חברה לשירותי ניקיון ואחזקה, המעסיקה כ-480 עובדים (להלן: חברת הניקיון ). כן נטען, כי המבקש היה אחראי על כ-300 עובדות ניקיון, החל משלב קבלתן לעבודה, ועד להחלטה על סיום עבודתן, ובכלל זה היה אחראי לקביעת משמרות עבודתן ומיקומן.

להלן תמצית האישומים:

א.

האישום הראשון בכתב האישום – נטען, כי ד', ילידת 1984 (להלן: המתלוננת

1 ), עבדה בחברת הניקיון החל מחודש מאי 2010 ועד למועד הגשת התלונה במשטרה, באוקטובר 2010 (להלן: התקופה ), ועסקה בעבודת ניקיון בירושלים, כאשר המבקש היה הממונה הישיר עליה. בכתב האישום נטען כי, החל מהחודש הראשון של המתלוננת 1 בעבודה, נהג המבקש לפנות אליה בהצעות או בהתייחסויות חוזרות ונשנות בעלות אופי מיני, כגון, שהיא יפה; שהוא אוהב אותה; שתבוא עימו למלון; שתבוא איתו לתל אביב; שתעזוב את בעלה; וכיוצא באלו. בתגובה, אמרה המתלוננת 1 למבקש כי דבריו מפריעים לה, שהיא נשואה וביקשה שיחדל, או שניסתה להתחמק ממנו בדרכים אחרות.

על יסוד עובדות האישום הראשון הואשם המבקש בביצוע עבירה של הטרדה מינית כלפי המתלוננת.

ב.

האישום השני בכתב האישום – נטען, כי א', ילידת 1970 (להלן: המתלוננת

2 ), יוצאת אתיופיה, הנמצאת בארץ במעמד לא קבוע, שעה שאחד מילדיה נמצא באתיופיה ותלוי בה כלכלית, עבדה כשנתיים בחברת הניקיון. נטען בכתב האישום כי המבקש, במועד שאינו ידוע במדויק, בסביבות חודש ינואר 2010, או בסמוך לכך, פנה למתלוננת 2, עת הגיעה בערב לניקיון במשרד להגנת הסביבה בירושלים (להלן: המשרד ), ואמר לה שהוא רוצה לקיים עימה יחסי מין. המתלוננת 2 אמרה למבקש כי היא אינה מעוניינת בכך. המבקש לקח את המתלוננת לחדר הכושר בקומת הקרקע במשרד, ליטף לה את החזה, הוריד את מכנסיה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. עוד נטען, כי מספר ימים לפני ראש השנה, בתחילת ספטמבר 2012, שב המבקש ופנה למתלוננת 2 לצורך קיום יחסי מין עימו, אולם בעקבות הגעתו של מאבטח למקום, הרפה המבקש מהמתלוננת 2.

על יסוד עובדות האישום השני הואשם המבקש בביצוע עבירה של בעילה אסורה בהסכמה.

3.

ביום 26.7.2011, הרשיע בית משפט השלום בירושלים את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בו נקבע כי הצדדים יהיו חופשיים בטיעוניהם לעניין העונש.

בגזר דינו, עמד בית משפט השלום על " הכיעור במעשיו של הנאשם [המבקש]", אשר ניצל את חולשתן של המתלוננות כדי להפיק טובות הנאה אישיות ורגעיות. בית המשפט ציין, כי " יחסו של הנאשם [המבקש] למתלוננות היה יחס רכושני במידה רבה, יחס שהתעלם מרצונן, יחס שהתעלם מהסבל הנגרם להן... הנאשם [המבקש] במעשיו ביטא את הבוז לחלש ממנו וחוסר התחשבות ברצנו של הזולת ". בית משפט קמא קבע, כי אין לחייב את המבקש בתשלום פיצוי למתלוננת 1, לאחר שזו נקטה נגדו בהליך אזרחי והגיעה להסכמה לעניין סכום הפיצוי בו יחוייב. לבסוף, דן בית משפט השלום את המבקש לעונש של 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל; עונש של 9 חודשי מאסר על-תנאי; וחיוב בתשלום פיצויים למתלוננת 2 בסך 15,000 ₪.

4.

המבקש ערער על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, וטען, בשלב הראשון, לכשל בייצוגו, על-ידי בא כוחו הקודם בערכאה הדיונית. בהקשר זה, נטען על-ידי המבקש כי הוא הוטעה על-ידי האחרון ביחס להסדר הטיעון ולעונש הצפוי לו, וביקש כי יתאפשר לו לחזור בו מהודאתו, בשלב הערעור. במהלך הדיון בערעור, בפני בית המשפט המחוזי, הודיע המבקש כי הוא חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין, מיקד את טיעוניו לעניין העונש, וביקש כי במסגרת הערעור יוזמן תסקיר מטעם שירות מבחן. עוד נטען, כי עונש המאסר בפועל לתקופה של שנה, הינו מחמיר יתר על המידה ובלתי מידתי, וכי מן הראוי לשלוח את המבקש אל הממונה על עבודות השירות, על מנת לשקול המרת עונש המאסר בפועל למאסר בדרך של עבודות שירות.

5.

ביום 5.12.2012, קיבל בית המשפט המחוזי, באופן חלקי, את ערעורו של המבקש, לאחר שעמד על נסיבות המעשה והעושה ונתן דעתו לאמור בתסקירי שירות המבחן. מהתסקירים עולה, כי המערער הינו בן 60, נשוי, אב לארבעה וסב לנכדים; כי לחובתו הרשעות קודמות, בגינן נדון בעבר לעונשי מאסר בפועל; כי המבקש לקח אחריות למיוחס לו; וכי המבקש, אשר השתלב בקבוצה פסיכו-חינוכית ייעודית לעברייני מין, מצוי בתחילתו של הליך טיפולי וזקוק להמשך טיפול. בית המשפט המחוזי ציין, כי " המעשים המחפירים – אשר בוצעו כאמור תוך ניצול יחסי מרות כלפי נשים שהיו במצוקה אישית וכלכלית – מצדיקים הטלת מאסר בפועל לריצוי של ממש ". יחד עם זאת, נקבע, כי הנתונים שהובאו, לראשונה, בגדרם של תסקירי שירות המבחן, והעובדה כי המבקש השתלב במסגרת טיפולית-שיקומית, מצדיקים הקלה מסוימת בתקופת המאסר בפועל, אשר הושתה עליו. אשר על כן, העמיד בית המשפט המחוזי את עונשו של המבקש על 9 חודשי מאסר בפועל, חלף 12 חודשי המאסר בפועל, אשר השיתה הערכאה הדיונית, ועוד נקבע כי יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם.

הבקשה

6.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, ביום 28.1.2013, נטען כי העונש אשר הושת על המבקש הינו חמור יתר על המידה וסוטה במידה ניכרת ממתחם הענישה, בעבירות שבוצעו בנסיבות כגון דא. לגישת המבקש, טעה בית המשפט המחוזי, בכך שהתעלם מבקשתו להפנותו על מנת לקבל חוות דעת הממונה על עבודות השירות, על מנת לשקול את ריצוי עונש המאסר בדרך של עבודות שירות. עוד נטען, כי שליחתו של המבקש למאסר לריצוי בפועל, תגדע, בעודו באיבו, את התהליך הטיפולי-שיקומי שהחל בו, ותחתור תחת האינטרס הציבורי החשוב, הנובע ממנו. מסקנה זו, כך נטען, מתחייבת לנוכח האמור בתסקירי שירות המבחן ודיווח הגורמים הטיפוליים, על אודות כברת הדרך אותה החל המבקש לעשות, במסגרת הטיפולית בה השתלב.

אשר על כן, התבקשתי לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור ולקבוע כי עונש המאסר, אשר הושת על המבקש, יקוצר וכי יתאפשר למבקש לרצותו בדרך של עבודות שירות.

דיון והכרעה

7.

למקרא האמור בבקשה, נחה דעתי כי אין להיעתר לה. כידוע, לא על נקלה תינתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי " בפני בית משפט זה, היות שזו שמורה למקרים מיוחדים וחריגים, בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה, או למקרים בהם ישנם שיקולי צדק מיוחדים (ראו, לעניין זה, רע"פ 8496/12 חלפון נ' מדינת ישראל (21.1.2013); רע"פ 8122/12 פחמאווי נ' מדינת ישראל (27.1.2013)). במקרים בהם מועלות טענות בנוגע לחומרת העונש בלבד, תינתן רשות ערעור בפני בית משפט זה רק בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת (ראו, למשל, רע"פ 8527/12 ששון נ' מדינת ישראל (28.11.2012); רע"פ 711/13 הנסן נ' מדינת ישראל (30.1.2013)).

8.

סבורני, כי מקרה זה אינו נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים לקיים דיון במסגרת של הליך שיפוטי נוסף. זאת, משאין בנמצא שאלה ציבורית או משפטית נכבדה, ושעה שאין לומר כי, בנסיבות העניין, קיימת במקרה דנן סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת. שתי הערכאות הקודמות ראו עין בעין את החומרה שבמעשיו של המבקש, וקבעו כי יש להשית עליו עונש של מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להקל בעונשו של המבקש, לאורם של נתונים חדשים על אודות השתלבותו של המבקש בהליך טיפולי- שיקומי, והוחלט להעמיד את העונש על 9 חודשי מאסר בפועל. יחד עם זאת, לא היה בנתונים אלו, בשים לב לחומרת המעשים;

למשך ביצועם; ולעברו הפלילי של המבקש, כדי לשלול את הצורך בתגובה ענישתית משמעותית, מאחורי סורג ובריח. לעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי, כי הטלת מאסר בפועל לריצוי של ממש מתחייבת " מטעמים של גמול והוקעת המעשים, משיקולים של הרתעה אישית וכללית, וכן מהצורך ליתן ביטוי הולם להגנה על עובדים מפני ניצול מרות כלפיהם לסיפוק יצרי המין ". בנסיבות הללו, ברור מדוע לא שעה בית המשפט המחוזי לבקשת המבקש , להפנותו, לשם קבלת חוות דעת של הממונה על עבודות השירות.

דעתי היא כי העונש, שהשיתה ערכאת הערעור על המבקש, מבטא כראוי את השיקולים הצריכים לעניין , ואינו חורג מרף הענישה ההולם . חרף נסיבותיו האישיות של המבקש, אין להקל ראש בחומרת מעשיו. במקרה אחד הטריד המבקש את המתלוננת 1, באופן חוזר ונשנה, משך מספר חודשים, תוך ניצול חמור של מעמדו כממונה הישיר עליה. ובמקרה השני, בעל המבקש בהסכמה את המתלוננת 2, תוך שהיה מודע לנסיבות חייה ולקשייה, וניצל את תפקידו, לשם סיפוק צרכיו האישיים. כל אלו עשה המבקש, תוך התעלמות מוחלטת מרצונן של המתלוננות ותוך פגיעה בכבודן. בנסיבות אלה, היה מקום להשית על המבקש עונש משמעותי, הנותן ביטוי הולם לסלידה החברתית ממעשים כגון דא, ולחשיבות הרבה לכך שמקום העבודה יהא מקום בטוח ומוגן לכל עובד. ויפים, לעניין זה, דברי השופטת ע' ארבל , בציינה כי:

"העבירה של בעילה אסורה בהסכמה 'תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות' אינה באה אך להגן על האינטרס של קרבן העבירה ועל אוטונומיית הרצון שלו; עבירה זו באה להבטיח גם שמירה על סטנדרט התנהגות ראוי מצד בעלי מרות כלפי אלה הכפופים להם. באה היא ואומרת לבעל המרות כי האחריות המוטלת עליו ככזה מחייבת אותו להימנע ממגע שכזה בנסיבות שבהן ברור לו כי העובד מבקש לקיים עמו מגע מיני אך מפאת רצונו להיטיב או לשמר את מעמדו או את תנאיו במקום העבודה. בהיבט זה מבקשת הנורמה הפלילית להביא לכך שמקום העבודה יהא מקום בטוח ומוגן לעובד ולעובדת, כמו גם מוגן מפני תופעות שליליות במערכת יחסי העבודה. עמדה זו עולה בקנה אחד עם חובתנו לנקוט מדיניות מחמירה כלפי מי שהופך את כוח הסמכות שבידו, ואשר ניתן לו במסגרת שבה קיימים פערי כוחות, למנוף לסיפוק צרכיו האישיים. אכן, חובתנו לשרש תופעות של הפקת טובות הנאה על רקע מיני על ידי מעבידים ונושאי תפקידים אחרים שהשררה בידם מכוח הסמכות שניתנה להם" (ע " פ 9256/04 נוי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד ס(2) 172, 193 (2005), וראו גם, בג"ץ 4869/01 פלונית נ' הפרקליט הצבאי הראשי , פ"ד נו(3) 944 (2002); ע"פ 2085/07 פלח נ' מדינת ישראל (15.6.2009)).

9.

כמו כן, סבורני כי השיקול השיקומי של המבקש, והעובדה כי הוא החל להשתלב במסגרת טיפולית, זכו לביטוי נאות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר מצא לנכון להקל בעונשו של המבקש ולהעמידו על 9 חודשי מאסר בפועל.

משלא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, דין הבקשה להידחות ואיתה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקש יתייצב לריצוי מאסרו בימ"ר ניצן, ביום 25.2.2013, עד לשעה 09:00.