רע"פ 7048/05 סולימאן בלחני נ. מדינת ישראל

בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בכפר-סבא נטען, כי ביום 7.9.02, עת שהו המבקש ואשתו בביתם, פתח המבקש את דלת המקרר וזרק על הרצפה את המזון שאוחסן בו, וזאת בתגובה לכוונתה של אשתו לצאת מהבית כדי לבקר קרובי משפחה. כתוצאה מכך נפצעה המתלוננת ברגלה. ועוד נטען, כי המבקש הוסיף ואיים על אשתו לבל תתקשר למשטרה, ושהוא "אינו אחראי למעשיו". במהלך דברים אלו, החל המבקש להגיף את תריסי הבית, ואז נמלטה אשתו לחדר האמבטיה ומשם התקשרה למשטרה. משהגיעו השוטרים לדירת בני הזוג, סירב המבקש לפתוח את הדלת ולאפשר לאשתו לצאת.

בגין כל אלה, יוחסו למבקש עבירות איומים, היזק במזיד, וכליאת שווא, עבירות לפי סעיפים 192, 452 ו-377 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

בית-משפט השלום (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע) הרשיע את המבקש בעבירת האיומים, וזיכה אותו מהעבירה בדבר כליאת שווא, לאחר שמצא כי אשת המבקש "לא ביטאה או הראתה במעשה גלוי את רצונה לצאת מהדירה, ועל כן אין לומר כי הנאשם מנע ממנה במפגיע לצאת מהדירה" (עמ' 10 להכרעת הדין). אשר לעבירה בדבר היזק במזיד – חזרה בה התביעה מאישום זה, ועל כן בית-משפט השלום לא נדרש אליה. בגין הרשעתו בעבירה זו, גזר בית-המשפט למערער שלושה חודשי מאסר,.וכן הופעל מאסר מותנה בן שלושה חודשים. נקבע כי בשני המאסרים ישא המבקש באופן חופף, וכי תיבחן האפשרות לרצותם בדרך של עבודות שירות. בנוסף, נגזרו למבקש שישה חודשי מאסר על-תנאי.

המבקש, שלא השלים עם תוצאה זו, ערער עליה בפני בית המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ד' ברלינר, והשופטים ז' המר וי' שיצר), תוך שהוא משליך את יהבו בעיקר על סתירות ופרכות שנפלו, להשקפתו, בעדותה של המתלוננת, וכן על התעלמותו הנטענת של בית-משפט השלום ממניעיה של אשתו לטפול עליו אשמות-שווא, על רקע הליכי גירושין המתקיימים ביניהם.

ערעורו של המבקש נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערבות בממצאי מהימנות שנקבעו בידי בית-משפט השלום, או בעונש שהושת על המבקש, שאינו מגלה חומרה יתרה בהתחשב בעברו הפלילי המכביד.

כעת, עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור, ואת בקשתו משתית הוא על שורה של טענות עובדתיות בהן יש, לשיטתו, להפריך את גרסת אשתו באשר לאירועים בהם עסקו האישומים שיוחסו לו, ואף להראות כי אשתו הנה אדם מניפולטיבי, וכי תלונתה יסודה ברצונה לסלקו מביתו, להתישו ולהכתים את שמו הטוב. כן מלין המבקש על מה שהוא מגדיר כייצוג משפטי לקוי, ועל כך שהושתק "על-ידי המערכת כולה", וכן על מעורבותם של פקידי-סעד ועובדים סוציאליים ב"קנוניה" שנרקמה נגדו.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור אינה ניתנת אלא במקרים המעלים שאלות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות להן נודעת חשיבות כללית, והחורגות מנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. הבקשה שבפני – שנוסחה כערעור בזכות לכל דבר ועניין – מרכזת עצמה בממצאים שבעובדה ובקביעות מהימנות, ואלו, כאמור, אינם עניין לבית-משפט זה לענות בו במסגרת ערעור בגלגול נוסף.

למעלה מן הצורך אציין, כי אף בטענות המבקש גופן לא מצאתי ממש. הכרעת דינו של בית-משפט השלום מבוססת היטב בחומר הראיות שהונח בפניו, ולא הוכחה כל עילה להתערבות בה. ובאשר לטענה בדבר "קנוניה" שנרקמה כביכול בין אשת המבקש לפקידי הסעד ולעובדים הסוציאליים – אלו דברים שאין מקום להידרש אליהם מבלי שהוכחו כדבעי בערכאה הדיונית. נדמה, כי נוכח עברו הפלילי של המבקש וההרשעות הרבות שצבר לחובתו בעבירות אלימות ותקיפת בן זוג, ייטיב הוא לעשות לו אם ימקד מבט בוחן בו-עצמו, תחת הפנית אצבע מאשימה לסביבתו.

התוצאה הנה, אפוא, שהבקשה נדחית.