פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
7098/03
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
משה שרעבי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום
26.6.03 בע"פ 3096/03 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים: א'
רזי וש' שטמר
החלטה
ביום 8.09.96 הוגש לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום כנגד המבקש בגין איומים על אשתו (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ותקיפת אשתו ובנו (עבירה לפי סעיף 379 לחוק הנ"ל).
על פי הנטען בכתב האישום, ביום 29.07.95 סמוך לחצות, תקף המבקש את אשתו שלא כדין בכך שדחפה פעמיים והכה באגרופו בעינה השמאלית, ואיים עליה בכך שאמר לה שהינו יכול לשים אותה מתחת לאדמה, כל זה קרה כששני בני הזוג נמצאים בביתם שבפרדס חנה. כמו כן, ביום 31.07.95 סמוך לשעה 21:15 תקף המבקש שלא כדין, בביתו, את בנו בנימין שרעבי, בכך שדחפו מספר פעמים.
ביום 13.08.02 הרשיע בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ד. סלע) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הרשעתו של המבקש נסמכה בעיקרה על ממצאי מהימנות חד משמעיים אותם קבע בית המשפט, בהאמינו למתלוננת ובנה, ובדחותו את גרסת המבקש כבלתי מהימנה.
ביום 31.12.02, לאחר קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן בו לא נכללה כל המלצה טיפולית, נגזר עונשו של המבקש למאסר על תנאי ל- 12 חודשים, שהמבקש לא ישא בו, זולת אם יעבור בתוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין עבירת אלימות או איומים למעט תגרה, ויורשע במי מהן תוך תקופת התנאי או לאחריה, קנס בסך 6,000 ₪ או מאסר תחתיו ל-60 ימים, והתחייבות בסך של 5,000 ₪ להימנע מלעבור עבירה שהורשע בה בתיק נשוא הבקשה בתוך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין. עוד הורה בית משפט השלום על חילוט האקדח אשר נתפס בידי המבקש בשנת 1995 וכן חילוטם של שתי מחסניות.
ביום 9.02.03 ערער המבקש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 26.06.03 דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא ח. פיזם, והשופטים א. רזי, ש. שטמר) את הערעור על הכרעת הדין לגופו, בהיות הערעור נסוב על ממצאי מהימנות וממצאים שבעובדה.
יחד עם זאת, ועקב טעות משפטית שנפלה בגזר דינו של בית משפט השלום, ביטל בית המשפט המחוזי את ההחלטה בדבר חילוטו של האקדח, היות ולא נתקיימו תנאי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט -1969, (למבקש לא יוחסה בכתב האישום כל עבירה שנעשתה באמצעות האקדח). אולם, לאור הרשעתו בעבירות אלימות, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול רישיונו של המבקש להחזיק כלי ירייה ולא לתת לו רישיון חדש במשך תקופה של שנה מיום מתן פסק הדין (על פי סעיף 18א לחוק כלי ירייה, תש"ט-1949). בכפוף לתיקון זה, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור גם על גזר הדין.
ומכאן בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שבגידרה חזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית המשפט המחוזי.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
רוב טענותיו של המבקש הן טענות הנוגעות לממצאים עובדתיים ולמסקנות המתחייבות מהם, וכן להתרשמות הערכאה הדיונית ממהימנות העדים. אין מתעוררת כאן אף בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית, אשר ראוי לה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123, שבית משפט זה יכריע בה.
באשר לערעור על גזר הדין, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97(4), 17). בנסיבות המקרה דנן לא מצאתי את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"א באב תשס"ג
(19.8.03)
ש
ו פ ט