רע"פ 7102/04 ג'יהאד הבראת נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים ש' ברלינר ו י' דר ) מיום 11.7.04 אשר דחה את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו (השופט מ' אלתר ) מיום 21.3.04.

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בעכו כתב אישום בו יוחסה לו תקיפה חבלנית של בת זוג, עבירה לפי סעיף 380 ו- 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בכתב האישום נטען כי ביום 1.9.02 תקף המבקש את אשתו (להלן – המתלוננת ) בכך שמשך מידיה את בנם בן השלוש עת הלכה עימו ברחוב והכניסו לרכבו. לאחר מכן החל המבקש בנסיעה כאשר המתלוננת אוחזת בדלת תא הנהג והמבקש גורר אותה עימו לאורך כעשרה מטרים עד שנפלה ארצה. כתוצאה ממעשיו אלו של המבקש נחבלה המתלוננת בידה, בכתפה ובראשה. יצוין כי בעת הדיון בכתב אישום זה ביקש המבקש לצרף כתב אישום נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו בגין עבירה של הזנחת קטין. המבקש – שלא היה מיוצג בהליכים בפני בית משפט השלום – הודה בעבירות המיוחסות לו בשני התיקים ובית המשפט הרשיעו על יסוד הודאתו והורה על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן. לאחר מכן נשמעו טיעוני הצדדים לעונש. בטיעוניה לעונש טענה המשיבה כי לנוכח חומרת המעשים ראוי להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל וכן ביקשה כי יופעלו נגד המבקש, בחופף, שני מאסרים על-תנאי, לתקופה של תשעה חודשים כל אחד, שהיו תלויים כנגדו. מנגד, ציין המבקש בטיעוניו את נימוקיו לקולה וביניהם מצבו המשפחתי, מצב הבריאותי ומצבו הכלכלי הקשה. לטובת המבקש העידה גם המתלוננת אשר ביקשה מבית המשפט כי יימנע מהטלת מאסר בפועל על בעלה.

לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ולאחר שעיין בתסקיר שירות המבחן גזר בית המשפט את עונשו של המבקש. בגזר דינו עמד בית המשפט על חומרתה של עבירת האלימות במשפחה ועל הצורך בהפעלת אמצעים עונשיים מרתיעים במלחמה כנגד תופעה זו. בית המשפט בחן גם את נסיבותיו הספציפיות של המבקש ועמד על כך שאין זו הפעם הראשונה שהמבקש נוהג באלימות כלפי אשתו. בית המשפט ציין כי מתסקיר שירות המבחן עולה שהמבקש הינו בעל דפוסי התנהגות אלימים והוא אינו מקבל אחריות למעשיו. כן צוין בתסקיר כי המבקש חסר מוטיבציה לטפל בדחפים המובילים אותו למעשי האלימות שלו וקיימת סכנה להתנהגות אלימה נוספת מצידו. בהתחשב במערכת היחסים בין בני הזוג, כפי שהיא עולה מתוך נסיבות המקרה, לא מצא בית המשפט לנכון ליתן משקל ניכר לדברי המתלוננת בבית המשפט. על יסוד האמור לעיל הטיל בית המשפט על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים וכן עונש מאסר על-תנאי לתקופה של 8 חודשים נוספים. כן הורה בית המשפט על הפעלתם בחופף של המאסרים על-תנאי שהיו תלויים כנגד המבקש כך שבסך הכל ירצה המבקש עונש מאסר של 9 חודשים.

כנגד גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בעת הערעור בבית המשפט המחוזי היה המבקש מיוצג על ידי עורך דין. ערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי – כמו גם בקשת רשות הערעור שבפניי – נסמך על שני אדנים. טענתו הראשונה של בא כוח המבקש בערעור היתה כי המבקש לא הבין את ההליך שנוהל נגדו בבית משפט השלום וכי היה ראוי למנות לו סניגור. טענתו השניה של בא כוח המבקש היתה כי המבקש והמתלוננת החלו בהליך טיפולי במטרה לשקם את מערכת היחסים ביניהם ואין זה רצוי לפגוע בטיפול זה. לפיכך, טען בא כוח המבקש יש להקל בעונשו של המבקש. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש כי לא הבין את שקרה בהליך בפני בית משפט השלום וקבע כי ההודיה שמסר המבקש היתה הודית אמת. באשר לטענה השניה הרי שלנוכח האמור בתסקיר המבחן שהיה בפני בית משפט השלום לא ראה בית המשפט המחוזי ליתן משקל לטענות בא כוח המבקש בדבר ההליך הטיפולי החדש בו החל המבקש זה עתה. בית המשפט המחוזי ציין כי העונש שנגזר על המבקש נטה לקולה וכי בנסיבות הענין היה מקום לשקול את הפעלת עונשי המאסר על-תנאי שהיו תלויים כנגד המבקש במצטבר ולא בחופף. בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי יש לדחות את הערעור וכי המבקש יחל בריצוי מאסרו ביום 1.8.04.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי ועימה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שתחילת ריצויו נקבעה ליום 1.8.04. כאמור, בבקשת רשות הערעור מעלה המבקש את הטיעונים שהועלו – ונדחו – בבית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור לא תינתן בבקשה שכל עניינה הוא חומרת העונש, אלא בנסיבות חריגות ביותר שכן, בדרך כלל, טענות כנגד חומרת העונש אינן מעלות שאלות חוקתיות או משפטיות מיוחדות אשר מצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. בענייננו, הבקשה אינה מגלה טעם מיוחד ויוצא דופן המצדיק סטייה מן הכלל האמור. מעשיו ונסיבותיו של המבקש נבחנו בקפדנות על ידי בית משפט השלום והטענות המועלות בבקשת רשות הערעור נבחנו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו אין מקום לדון בטענות המבקש בערכאה שלישית. מעבר לנדרש אוסיף עוד כי נוכח הרשעותיו הקודמות של המבקש ועונשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו, אין ספק כי עונשו של המערער נוטה לקולה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. ניתנת בזאת למבקש ארכה של שבועיים להיערך למאסרו וביום 15.8.04 יתייצב המבקש לריצוי עונשו במשטרת נצרת.