רע"פ 7133/06 אוסאמה ברגותי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 3991/04) בגין עבירה של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290 בצירוף 294 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

המבקש עבד כתברואן במחלקת רישוי עסקים בעיריית ירושלים, ובמסגרת תפקידו פיקח על עסקים במזרח ירושלים. על-פי הנטען בכתב האישום, במהלך שנת 2001 פתח דהאוד אבו ננה (להלן: המתלונן) תחנת דלק בשכונת ג'בל מוכבר ללא רישיון עסק. המבקש הגיע לתחנת הדלק ומסר לבן המתלונן התראה על סגירתה. ביום 16.7.2001, הציע המבקש למתלונן, כך נטען, לקבל ממנו תשלום של 2,000 ש"ח בחודש, וזאת תמורת העלמת עין מהפעלת העסק ועיכוב הוצאת צו הסגירה (להלן: השוחד). כעבור מספר ימים הציע המבקש למתלונן להפחית את הסכום ל-1,000 ש"ח בחודש. ביום 19.7.2001 הגיע המתלונן למשרדו של המבקש בעיריית ירושלים, ולפי הנטען, מסר לו תשלום ראשון בסכום המוסכם במסגרת השוחד. מנגד, היתה גרסת המבקש ועודנה, כי המתלונן ובנו זעמו עליו עוד טרם לכן בשל סגירת עסק קודם שהפעילו שלא כחוק, ורצו להסירו מדרכם. על-כן החליטו להערים על המבקש, והטמינו את הכסף בתיקו, תוך "בישול" שיחות מוקלטות, אשר תוכנן לא היה ברור למבקש וכשהוא עונה מבלי משים, כל זאת על מנת להפלילו, לנקום בו ולמנוע ממנו להמשיך ולהפריע לעסקם הבלתי חוקי.

ביום 25.1.2006 הרשיע בית-משפט השלום בירושלים (כבוד הנשיא א' כהן) את המבקש בעובדות כתב האישום, לאחר ניהול הוכחות. בהכרעת הדין נסקרו הראיות השונות לחובתו של המבקש, וביניהם עדותם של המתלונן ובנו, עורך הדין מטעמם אשר הפנה אותם למשטרה וכן הקלטות ותמלולים של שיחות בין המתלונן למבקש. בין היתר, לאמירת המתלונן כי "שמתי לך אותם (הכוונה לכסף) במזוודה" הגיב המבקש במילים "טוב, בסדר". כן לא היה מופתע המבקש, משסיפר לו המתלונן "שהילד הסכים למה שאמרת", כשהכוונה היא, שבנו של המתלונן הסכים להצעת המבקש בעניין השוחד. כן קבע בית-משפט השלום, כי לא הוכח שהקלטת "בושלה" באופן כלשהו או היתה ערוכה בצורה כלשהי. בנוסף נפסק, כי גרסתו של המבקש בחקירתו במשטרה באשר למתרחש ביום 19.7.2001 סותרת באופן ברור את תמליל השיחה שהוקלטה ביניהם. כן נקבע, כי אין זה מסתבר והגיוני שהמתלונן ובנו הפלילו את המבקש, מכיוון שהם יזמו את הפנייה למשטרה, על-אף הפגיעה הכלכלית וסגירת העסק הצפויה בשל כך. באופן כללי, העדיף בית-המשפט את גרסת המתלונן ובנו על גרסת המבקש.

בגין העבירה בה הורשע, גזר בית-משפט השלום על המבקש ששה חודשי מאסר לריצוי בפועל, כאשר חודשיים מהם מאחורי סורג ובריח והיתר בעבודות שירות; ששה חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת שוחד וכן קנס בסך 50,000 ש"ח. בגזר-הדין ציין בית-משפט השלום את חומרתה של עבירת השוחד ואת הפגיעה החמורה הנגרמת על-ידה לאמון הציבור ברשויות ולתקינות איכות החיים העירונית. כן צויין, כי בעיריית ירושלים פשה נגע השוחד באופן מיוחד ועל-כן יש להעניש בגינו באופן חמור. מנגד, שקל לקולא בית-המשפט את עברו הנקי של המבקש, את חלוף הזמן מביצוע העבירה, וכן את עמדתה העונשית המקלה של התביעה בעניינו.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בערעורו, הלין הוא על קביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום, אשר התבססו על עדות המתלונן ובנו, אשר לטענת המבקש העלילו עליו. כן נטען, כי בהודעות המתלונן התגלתה סתירה מהותית באשר לשאלה, מי הכניס את הכסף לתיקו של המבקש. כן חזר המבקש על טענותיו לעניין "בישול" הקלטת, והלין על העובדה, כי לא נחקר בחקירה נגדית ראויה באשר לראיות המרכזיות כנגדו, ועל-כן לא יכול היה להתגונן בפניהן. בנוסף, טען המבקש, כי המתלונן לא נחקר כיאות במשטרה באשר למפגש בינו לבין המתלונן ביום 19.7.2001. לעניין העונש שהוטל עליו טען המבקש, כי הוא חמור יתר על המידה בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובעברו הפלילי, וכי למעשה חומרת עונשו נובעת מעבירות שהתבצעו על-ידי חבריו בעיריית ירושלים.

בתאריך 18.6.2006 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד כבוד השופטים ע' חבש, י' צבן ו-י' נועם) את הערעור, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר-הדין. את פסק-דינו ביסס בית-המשפט המחוזי על העובדה, כי בשיחה המוקלטת ביניהם המבקש כלל לא הופתע מדבריו של המתלונן, אשר התייחס בפירוש לשוחד. בשלב מסוים בשיחתם הטלפונית, אף קטע המבקש את המתלונן ואמר לו: "אני לא יודע, אני לא ראיתי אותך, לא שמעתי אותך, אל תדברי אליי כך עכשיו, אני לא יודע על מה אתה מדבר, לא לדבר בטלפון". בית-המשפט קבע, כי תגובות אלו של המבקש אינן משתלבות עם גרסתו. בית-המשפט הסכים, כי עלו מספר תמיהות מדברי המתלונן, אולם קבע כי אין בכך בכדי לעורר ספקות סבירים לעניין הרשעתו של המבקש. באשר לערעור על גזר-הדין, קבע בית-המשפט, כי לא מצא כל עילה להתערב בעונש שנקבע.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר נוגעת להכרעת הדין בלבד. בגדר הבקשה חוזר המבקש על הטענות שטען בערעורו בבית-המשפט המחוזי. כן טוען הוא, כי בית-המשפט המחוזי לא התייחס כלל לטענתו בעניין החקירה הנגדית שנחקר, הלקויה לטעמו. בנוסף, טוען הוא כי נפל פגם מהותי בפסק-הדין של בית-המשפט, משום שמתוך הרכב של שלושה שופטים שמע את הקלטות המקוריות רק שופט אחד. בנוסף, טוען המבקש, כי עניינו מצדיק מתן רשות ערעור, מכיוון שלטענתו הביעו השופטים במהלך הדיון דעות שונות לחלוטין מזו שנקבעה בסופו של דבר בפסק-הדין, ומכיוון שלטענתו נפגעו זכויות בסיסיות דיוניות להן הוא זכאי.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן היא מעלה שאלות עובדתיות הנוגעות לעניינו הפרטני של המבקש, ואשר הוכרעו בערכאות הקודמות. גם לגוף העניין סומכת המשיבה את ידיה על פסקי-הדין הקודמים בעניין המבקש וטוענת, כי אין התמיהות שמעלה המבקש מגיעות לכדי ספק סביר בצדקת הרשעתו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך, כידוע, נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

השאלות אותן העלה המבקש הינן עובדתיות ונוגעות כל כולן לראיות השונות כנגדו וביחס לתוקפן, מהימנותן ומשקלן. המבקש העלה מספר טענות המצדיקות לטענתו מתן רשות ערעור, כגון הערות של השופטים שנאמרו במהלך הדיון או הטענה שרק חלק מההרכב שמע את הקלטות המקוריות. אין מקום לקבל טענות אלו, אשר לא הובא לגביהן ראיה כלשהי והן מוזכרות בבקשה זו בפעם הראשונה, ללא שהובאו בפני בית-המשפט המחוזי.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין.

לעניין חקירתו הנגדית של המבקש, הרי שהחקירה הנגדית היא כלי הנתון בידי התובע להפרכת עדותו של המבקש. משקלה של החקירה הנגדית ייקבע הוא על-ידי בית-המשפט, בין אם היתה זו לקויה או אפילו אם לא התקיימה כלל.

" ההימנעות מטעם נציג התביעה מלחקור את הנאשם בחקירה נגדית על גירסתו אינה יוצרת חזקה, לפיה דבריו מהימנים ונכונים, ואין בהכרח להעדיף עדות נאשם, שלגביה לא נחקר, על עדות אחרת, העושה רושם מהימן על השופט. אין להעלות על הדעת, שמסקנת השופט לגבי האמינות והמהימנות של נאשם תיגזר

באופן בלעדי מהשאלה, אם נחקר חקירה נגדית על גירסתו או לא. עם זאת, הרי

שלהימנעות מלחקור חקירה שכנגד יכול שתיוחס משמעות במסגרת שקלול מכלול הראיות ובמסגרת התרשמותו של השופט מן העדים ומן הנאשם שלא נחקר. במקרים, בהם יתרשם השופט, כי הגנתו של נאשם נפגעה מכך שלא נחקר חקירה נגדית על גירסתו, יוכל לייחס לכך משקל רב, ואילו במקרים בהם הנאשם לא נחקר חקירה נגדית עקב תקלה, עקב מצב המונע קיום חקירה שכנגד או בגלל היעדר תועלת בחקירה שכנגד, כבמקרה שלנו, כאשר "התועלת" היחידה שתוכל לצמוח ממנה תהיה בזבוז זמנו של בית המשפט ­השופט לא ייחס לכך משקל. שאלת המשקל אותו יש לייחס להימנעות מלחקור חקירה נגדית את הנאשם תיקבע על-ידי השופט, הרואה ושוקל את מכלול הראיות בתיק לאור הנסיבות הספציפיות של הדיון שהתנהל לפניו" (ע"פ 2603/90 אליאס אלפאר נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 799 (להלן: הלכת אלפאר ); ראו גם ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 561; ע"פ 211/05 כדורי בסון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

עיון בפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי מורה (עמ' 7 לפרוטוקול), כי הסיבה לאי-קיום חקירה נגדית הינה משגה אשר שגה התובע בתיק, אשר לא החזיק בכל ההודעות שנמסרו על-ידי המבקש. במצב זה, על-פי הלכת אלפאר , אין מקום לייחס משקל רב לאי-קיום החקירה הנגדית.

בענייננו, שקל בית-המשפט את מכלול הראיות שעמדו כנגד המבקש. משקלן המצטבר של ראיות אלה מצביע על המסקנה, כי המבקש היה מודע למתן השוחד ולמטרתו. בראש הראיות הללו עומדים דברי המבקש, אשר קטע את השיחה הטלפונית באמצעה באופן חשוד ביותר. המבקש ובא-כוחו היו מודעים לראיות אלה, והיו יכולים להביא את מירב הראיות לטובתם, אשר יתנו הסבר חלופי לדבריו ומעשיו, ויעלו ולו ספק סביר בראיות המשיבה. זאת לא עשו. ניתוח הראיות על-ידי הערכאות שקדמו לי מקובל אף עליי, ולא מצאתי כל מקום להתערב בו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 14.11.2006 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת. על המבקש להתייצב ביום 1.2.2007 לא יאוחר מהשעה 10:00 בבית המעצר בתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשו.