רע"פ 7146/97 מנחם עמר נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו בבית משפט השלום ועל העונש שהשית עליו. בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להתערב לא במסקנותיו העובדתיות של בית משפט השלום ולא בעונש שהושת על המבקש.

בקשתו של המבקש היא כי יורשה לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענותיו הן כי בעדותו של עד תביעה (דורון רשף) ובהודעתו למשטרה נתגלו סתירות המטילות ספק במהימנותו, וכי הרשעתו בגניבת החפצים שנמצאו בחדרו היתה על סמך ראיות נסיבתיות בלבד מבלי שהתקבלה תלונה על גניבתם ולמרות קיומה של ראיה שהמבקש רכש פריטים בחנות אשר ממנה גנב, לפי קביעת בית המשפט. כמו כן מחדש המבקש בבקשתו את טענת האליבי שנדחתה מניה וביה בערכאה הדיונית .

הטענות המועלות בבקשה אינן מצדיקות דיון בערכאה שלישית. בית משפט השלום ניתח בעמקות ובהרחבה את טענותיו של במקש ואת גרסאותיו המתחלפות, לרבות טענת האליבי, ותוך שהוא מעמת אותן עם ראיות התביעה ועם השכל הישר, דחה אותן אחת לאחת. מהימנותם של עדים היא עניין הנתון להכרעתו של בית המשפט השומע את העדים ומתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, ועל כן צדק בית המשפט המחוזי כשנמנע מלהתערב בשאלת מהימנותו של העד דורון רשף.

כוחן של ראיות נסיבתיות כבסיס להרשעה אינו נופל מזה של ראיות ישירות. אין כל מקום להעמיד לדיון מחודש את ניתוחו של בית משפט השלום שעמד בבסיס ההרשעה, לאחר שאושר בערכאת ערעור.

הבקשה נדחית.