רע"פ 7148/11 סהיל עומר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 12686-07-08, כבוד השופטים א' טל – סג"נ , א' סטולר ור' אמיר ) מיום 23.8.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ראשון לציון, מיום 1.7.2008 (פ 4532/06 כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של שהייה בישראל שלא כדין, התעללות בבעלי חיים והכשלת שוטר במילוי תפקידו. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 2.10.2006 בשעות אחר הצהריים, הכה המבקש חתול בחוזקה באמצעות מקל, עד שהביא למותו. כשהגיע למקום השוטר משה יעקב, סירב המבקש להזדהות בפניו. עוד נטען, כי באותן הנסיבות שהה המבקש בשטחי מדינת ישראל שלא כדין, וללא היתר. ביום 28.4.2008 הורשע המבקש לאחר שמיעת הראיות בעבירה של שהייה בישראל שלא כדין ובעבירה של התעללות בבעלי חיים, וזוכה מעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו. ביום 1.7.2008 גזר בית משפט השלום על המבקש שמונה חודשי מאסר בפועל; הפעלת עשרה חודשי מאסר על תנאי, שעמד כנגדו בת"פ 2566/02 (שלום פתח-תקוה) והוארך בת"פ 40276/05 (מחוזי תל אביב-יפו), באופן ששמונה חודשים ירוצו במצטבר וחודשיים בחופף, כך שסך הכל ירצה המבקש שישה עשר חודש מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 2.10.2006 עד ליום 10.10.2006. כמו כן, נגזרו עליו אף שישה חודשי מאסר על תנאי.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 23.8.2011 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, וקבע כי המבקש ידע כי שהייתו בישראל אינה חוקית, וכי הוא לא הצליח להוכיח טעות במצב דברים בעניין זה. לעניין העונש נקבע כי אין הצדקה להתערב בו, בייחוד נוכח עברו הפלילי המכביד והעבירה הנוספת בה הורשע – התעללות בבעלי חיים.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי עניינו מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות משפטית וציבורית. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי משדחה את טענתו בדבר טעות במצב דברים. זאת, נוכח התנהגותם של שוטרי היחידה המרכזית, אשר ידעו על שהייתו בישראל ומקום הימצאו, והעלימו עין. לטענתו, התנהגותם זו, הביאה אותו לחשוב כי העלמת העין מהווה מעין אישור להישאר בישראל. לעניין העונש טוען המערער, כי בגזר הדין לא ניתן משקל לתקופת מעצר הבית הארוכה בה שהה. כן, מלין המבקש על כך שלא נשלח לשירות המבחן על מנת שייערך תסקיר מבחן בעניינו. עוד בעניין העונש טוען המבקש, כי שליחתו לריצוי מאסר בפועל עלולה לסכנו, בשל החשש שהוא ייפגע על ידי הגורמים העבריינים אשר הוא העיד נגדם. לטענתו במצב זה, כליאתו בתנאי בידוד והפרדה לצורך הגנתו, תהווה החמרה בעונשו שלא באשמתו.

מנגד, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. לטענתה, המבקש לא הניח את הבסיס העובדתי הנדרש להוכחת טעות במצב דברים, ואף הוכח פוזיטיבית לגביו כי הוא היה מודע לכך שאין לו אישור שהייה בישראל. באשר להסכם עד המדינה אשר נחתם עם המבקש, טוענת המשיבה, כי התמורה למסירת עדותו הייתה עונש מקל מאוד בגין מספר רב מאוד של עבירות. כאשר עם סיום ההליך המשפטי, נערכה ישיבה בין נציגי המשטרה למבקש, בה הובהר לו כי המשטרה לא יכולה לאשר לו את המשך שהייתו בישראל. עוד בעניין זה טוענת המשיבה, כי הימנעותם של אי אלו שוטרים מלנקוט בהליכים לגירושו של המבקש, אינה מקימה בסיס עובדתי לטענה של טעות במצב דברים, בייחוד נוכח העובדה שהדרג הבכיר שהיה אחראי על הפעלתו הבהיר לו, כי אין בידו סמכות להעניק לו אישור שהייה בישראל. לעניין תסקיר שירות המבחן, טוענת המשיבה, כי בנסיבות בהן מדובר בשוהה בלתי חוקי, אשר לא ניתן להסדיר את המשך שהייתו בארץ, קיים ספק רב ברלוונטיות של תסקיר המבחן לעניין קביעת עונשו. כן טוענת המשיבה, כי בכוחו של שירות בתי הסוהר להתמודד עם אסירים בדרגות סיכון שונות, ואף עם הסיכון לו טוען המבקש ולפיכך, אין בכך כדי להצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל עליו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והוא לא הצביע בבקשתו על עילה המצדיקה דיון אף בפני ערכאה שלישית. אוסיף, כי טענתו של המבקש כנגד קביעת הערכאות הקודמות בדבר דחיית טענת הגנתו בשל טעות במצב דברים, אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור. שכן, במסגרת הכרעת הדין נקבע במופרש כי "לא הוכח כי הנאשם דימה מצב דברים שאינו קיים (היתר לשהות כדין בישראל). נהפוך הוא. הוכח כי התקיימה פגישה לאחר סיום עדותו בנוכחות סנגורו, בה נידונה שאלת המשך שהייתו בארץ והותר לו להשאר חודש נוסף בלבד". ככלל, עצם העובדה שהיה ידוע למשטרה דבר התרחשותה של עבירה והיא לא פעלה לאכיפתה, אינה מקימה למבצע הגנה של טעות במצב דברים.

באשר לטענותיו של המבקש המופנות כנגד חומרת העונש, הלכה היא כי, טענות אלו כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות מקרה זה, לא מצאתי סטייה ממדיניות הענישה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת. כמו כן, איני מוצא עילה להתערבות בהחלטות הערכאות הקודמות שלא להורות על עריכת תסקיר מבחן בעניינו של המבקש.

חזקה על שירות בתי הסוהר כי ינקוט באמצעים הנדרשים לשם שמירת ביטחונו האישי של המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית, החלטתי מיום 4.10.2011 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר, מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב ביום 25.1.2012 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה, בשעה 10:00, לשם תחילת ריצוי עונשו.