רע"פ 7176/11 סולוסון רועי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 15554-08-11, כבוד השופטים: ד' ברלינר

נשיאה, ג' קרא ו- מ' סוקולוב ) מיום 7.9.2011, אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על גזר דינו של המבקש כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 20494-12-09, כבוד השופט מ' לנדמן , מיום 13.7.2011).

המבקש הורשע על ידי בית משפט השלום על פי הודאתו בעבירות של התפרצות, גניבה, החזקת סכין וקשירת קשר לביצוע פשע. בית משפט השלום גזר עליו עונש של 300 שעות עבודה לתועלת הציבור (להלן: " עבודות שירות" ), קנס בגובה של 2,500 ש"ח, פיצוי למתלונן בגובה 1,500 ש"ח ומאסר על תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים בגין החזקת סכין. כמו כן, בית המשפט האריך את המאסרים המותנים בני 12 חודשים ו-6 חודשים שעמדו כנגדו מהליכים קודמים לתקופה של שנתיים.

על גזר הדין ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה. בית המשפט פסק כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספיק לחומרת העבירה, לעיקרון האחידות בענישה, ולגיליון ההרשעות הקודמות של המבקש. לאחר שסקר את השיקולים השונים לגזירת העונש, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש הינו פורץ "מקצוען", וכי בית משפט השלום לא איזן נכון בין האינטרס של המבקש לבין האינטרס הציבורי. לפיכך, קבע כי על המבקש יוטל עונש מאסר בפועל של שנה אחת, וכן יופעלו המאסרים על תנאי שהיו עומדים ותלויים כנגדו בחופף זה לזה, ובחפיפה של חצי שנה לעונש המאסר בגין העבירות הנוכחיות. משכך, קבע בית המשפט כי עונש המאסר שיוטל על המבקש יהיה 18 חודשי מאסר בפועל. בקביעתו זו אף התחשב בית המשפט בעובדה כי המבקש ביצע חלק מהשעות של עבודה לתועלת הציבור שהוטלו עליו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לבקשת רשות הערעור שני ראשים. ראשית, טוען המבקש כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית, היא השאלה האם ראוי שבית משפט, ביושבו כערכאת ערעור, יתעלם לחלוטין מהליך שיקום של נאשם, שניתן לו משקל בגזר הדין של הערכאה הדיונית. בהקשר זה סוקר המבקש שורה ארוכה של פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה הנוגעים לחשיבות הרבה שיש לתת להליכי השיקום של נאשמים בזמן גזירת העונש. המבקש אף טוען כי פסיקת בית המשפט המחוזי, המתחשבת בעונשם של מורשעים אחרים באותן העבירות חורגת ממדיניות הענישה שנקבעה בהלכה הפסוקה, על פיה יש לגזור את הדין על הנאשם על פי נתוניו האישיים. שנית, טוען המבקש כי עניינו הינו בגדר סוגיה אנושית מצפונית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, אף אם אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מאינטרסים של הצדדים. לבסוף טוען המבקש כי אף מעצם קיומו של פער משמעותי בין העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית לעונש שנגזר על ידי ערכאת הערעור מהווה גם הוא עילה להתערבותו של בית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות, מבלי להדרש לתגובת המשיבה.

בפתח הדברים, יצוין כי הבקשה שלפניי איננה מעוררת כל סוגיה עקרונית ציבורית חדשה שטרם נדונה, ועל כן איננה מצדיקה מתן רשות ערעור ( (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). מלאכת האיזון בין השיקולים השונים בענישה, לרבות שיקולי שיקום הנאשם, נדונה רבות בפסיקה ובמקרה שלפנינו לא מתעוררת כל שאלה חדשה בנושא. בתוך כך, האיזון שעל בית המשפט לערוך בין השיקול של אחידות בענישה לבין שיקולים אחרים הנוגעים לעניינו של נאשם, אף הוא זכה להתייחסות בפסיקה בעבר, וכך גם נדונה בהרחבה שאלת המשקל שיש לתת לפער בין העונש שנגזר בערכאה הדיונית לעונש שנגזר בערכאת הערעור בבחינתה של בקשת רשות ערעור (ראו לדוגמה: רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.5.2009) וההפניות שם) .

כמו כן, לא מצאתי לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לאור החריג להלכת חניון חיפה . מקרה זה אינו מעורר חשש ממשי לחוסר סבירות מובהק של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואין בפסק דין זה כדי לגרום למבקש נזק חמור המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. להיפך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי סביר בעיני. כלל הנתונים הרלבנטיים, לרבות ריצוי חלק משעות העבודה לתועלת הציבור על ידי המבקש, והליך השיקום שלו עמדו לפני בית המשפט. על בסיס האיזון בין מכלול השיקולים הרחב הגיע בית המשפט להכרעתו. בהקשר זה, יצוין כי המבקש עצמו הוא שהתנגד לעיכוב ביצוע העבודה לתועלת הציבור בהליכים בפני בית המשפט המחוזי. משכך, ספק אם זה יכול לשמש לו כטיעון של ממש לבקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לבסוף, לא מצאתי אף מקום להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בשל הפער בחומרת גזר הדין בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור. בית המשפט המחוזי נימק היטב מדוע בחר להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום. נוכח ריבוי השיקולים לגביהם קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום נתן להם משקל חסר, החלטתו להחמיר בעונש שהוטל על המבקש הינה סבירה בהחלט.

סוף דבר, דין הבקשה להדחות.