רע"פ 7178/07 בן שחר שטיינבוים נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום באשדוד (פ 1552/03) בגין עבירות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה ) וחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ). לאחר הודאתו במיוחס לו צורפו לבקשתו לדיון שני כתבי אישום נוספים שגם בהם הודה. באחד (פ 1411/04) יוחסו לו עבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), עבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, עבירה של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בשני (פ 1651/05) יוחסו לו עבירות נוספות על חוק מס ערך מוסף.

ביום 19.1.2006 הרשיע בית משפט השלום באשדוד (כבוד סגן הנשיא ח' חדש ) את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בשלושת כתבי האישום.

ביום 22.6.2006 גזר בית המשפט השלום על המבקש בתיק פ 1552/03 שלוש שנות מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 150,000 ש"ח או 300 ימי מאסר תמורתו. בתיק פ 1411/04 גזר בית המשפט על המבקש עונש של שנת מאסר בפועל; ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן הורה כי המבקש יחתום על כתב התחייבות בסך 20,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירות. בתיק פ 1651/05 גזר בית המשפט על המבקש שנתיים מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 100,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו. במסגרת גזר הדין הפעיל בית המשפט עונש מאסר על תנאי של שנת מאסר שתלוי היה ועומד כנגד המבקש בתיק פ 431/96; עונש של שנת מאסר על תנאי שתלוי היה ועומד כנגד המבקש בתיק פ 430/96; ועונש של 10 חודשי מאסר על תנאי שתלוי היה ועומד כנגד המבקש בתיק פ 13034/97. בית המשפט קבע כי עונשי המאסר על תנאי שהופעלו כנגד המבקש ירוצו כשחלקם באופן חופף וחלקם במצטבר לעונשי המאסר שנגזרו עליו, כך שבסך הכול ירצה המבקש עונש של שבעים חודשי מאסר בפועל.

על גזר דינו של בית משפט השלום באשדוד ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 7305/06). במהלך הדיון צמצם המבקש את ערעורו לשאלת הפעלתם של המאסרים המותנים, כשלטענתו נפלו פגמים בדרך הפעלתם על ידי בית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל , סגן הנשיא נ' הנדל והשופטת

ר' יפה-כ"ץ ) דחה את מרבית הערעור בקובעו כי הגם שלא ניתן היה להפעיל את עונש המאסר שתלוי היה ועומד כנגד המבקש בתיק פ 430/96 בגין העבירות בהן הורשע בתיק פ 1552/03, הרי שניתן היה להפעילו בגין העבירות בהן הורשע בתיק פ 1651/05. עוד קבע בית המשפט כי לא הייתה כל מניעה להפעיל כנגד המבקש את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו בתיק 431/96, שכן מדובר בעבירות נמשכות שיש לראותן כמבוצעות גם בשעה שעמד התנאי בתוקפו. עם זאת התחשב בית המשפט המחוזי בכך שעונש המאסר על תנאי שתלוי היה ועומד כנגד המבקש בתיק פ 3832/98 הופעל על ידי בית משפט השלום כשנים עשר שנים לאחר שהוטל, וקבע כי העונש ירוצה כשחלקו בחופף לעונשי המאסר האחרים. משכך, העמיד בית המשפט המחוזי את עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש על שישים וחמישה חודשים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה שב המבקש ותוקף את הדרך שבה הופעלו המאסרים המותנים על ידי בית משפט השלום. לטענתו, לא ניתן היה להפעיל את המאסר על תנאי שתלוי היה ועומד כנגדו בתיקים פ 430/96 ו-פ 431/96 מכיוון שנקבע בהם שמועד התנאי יתחיל מיום שחרורו, שהיה בחודש אוגוסט 2002, בעוד שהעבירות שיוחסו לו בתיק פ 1552/03 בוצעו בשנים 1999 עד 2001.

מנגד סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה לא נפל כל פגם בדרך שבה הופעלו עונשי המאסר המותנים וגם באם נפל פגם כלשהו, הרי שפסק דינו של בית המשפט המחוזי תיקנו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כבר בראשית הדיון יש לציין כי מקור הבעייתיות עליה מלין המבקש ביחס להפעלתם של עונשי המאסר על תנאי כנגדו נובע למעשה מכך שבעת שהוטלו עליו המאסרים המותנים המקוריים קבע בית המשפט כי ריצויים יחל עם שחרורו מהמאסר בפועל שהוטל עליו. אלא שהמבקש לא התייצב למאסרו במועד שנקבע בגזרי דינו, והחל את מאסרו רק לאחר שנתפס על ידי המשטרה. לא זו בלבד, אלא שבעת שבה היה למעשה אסיר נמלט ביצע את העבירות בגינן הופעל עונש המאסר על תנאי עליו הוא מלין בבקשתו. ברי כי לא ניתן לאפשר מצב שבו מצבו של המבקש משתפר בשל הימלטותו מהדין ולא לכך הייתה כוונתו של בית המשפט שעה שהטיל עליו עונש מאסר מותנה. משכך הרי שלא ניתן לומר כי נגרם למבקש כל עיוות דין, ומסיבה זו בלבד דין בקשתו להידחות.

אלא שדין הבקשה להידחות גם לגופה. בכל הנוגע להפעלתו של עונש המאסר על תנאי שהוטל על המבקש בתיק פ 431/96, הרי שמקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה עבירות המס בהן הורשע בתיק פ 1552/03 הינן עבירות נמשכות, שמועד תחילתן אמנם בשנת 1999 אך הן המשיכו לעמוד בעינן גם במועד הגשת כתב האישום בשנת 2003. משכך, לא נפל כל פגם בכך שבית משפט השלום הפעיל בגין ביצוען של עבירות אלו את עונש המאסר על תנאי שהוטל המבקש בתיק פ 431/96.

גם בכל הנוגע להפעלת עונש המאסר על תנאי שהוטל על המבקש בתיק פ 430/96 לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בעניין זה נדמה כי נפלה שגגה בידי המבקש, בטענו כי משלא ערערה המשיבה על העונש שנגזר עליו בתיק פ 1651/05, מנוע היה בית המשפט המחוזי מלהפעיל את עונש המאסר המותנה בגין העבירות שיוסחו לו בתיק זה. אלא שיש לזכור כי עונש המאסר המותנה נגזר על המבקש בבית משפט השלום באשדוד בתיק פ 430/96, עוד ביום 1.12.1998. אין מדובר בעונש עצמאי שנגזר עליו ביום 22.6.2006, אלא אך בעונש שהופעל במועד זה על ידי בית משפט השלום מתוקף סמכותו על פי סעיף 55(א) לחוק העונשין. יש לציין כי לפי סעיף 55(ג) לחוק העונשין, סמכות זו אינה מוקנית דווקא לאותו מותב שהרשיע את המבקש בעבירות הנוספות, אלא אף לכל שופט אחר של בית המשפט.

משכך הרי שבהחלטתו של בית המשפט המחוזי אין מדובר ב"החמרה" של העונש שהוטל על המבקש בתיק פ 1651/05, אלא אך בתיקון טכני של העבירות בגינן הופעל עונש המאסר המותנה שתלוי היה ועומד כנגד המבקש. לאור הרשעתו של המבקש בעבירות שיש בהן כדי להפעיל את המאסר המותנה, אין חולק כי קמה לבית משפט השלום הסמכות להפעילו, ובהתאם עמדה לבית המשפט המחוזי הסמכות לתקן את הדרך שבה הופעל, ועל בסיס תיקון זה לדחות את ערעורו של המבקש.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.