רע"פ 7231/04 פנחס ששון נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת נ' אחיטוב ) אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (השופט מ' דרורי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסו לו מספר עבירות תנועה. בכתב האישום נטען כי המבקש נהג באופנועו מבלי לשים לב לדרך ובעת שהגיע למעבר חציה לא עצר כדי לתת זכות קדימה להולכת רגל שחצתה את הכביש, ופגע בה. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל. בבית המשפט לתעבורה טען בא-כוח המבקש כי התאונה היתה בלתי נמנעת משום שהולכת הרגל ירדה לכביש בפתאומיות מבין כלי רכב חונים, ולמבקש לא היתה יכולת לראות אותה ולבלום בזמן. מנגד, המשיבה טענה כי המבקש נושא באחריות לתאונה, שכן נסע בחוסר זהירות ביחס לתנאי השטח. המשיבה טענה כי המבקש נסע במהירות של 40 קמ"ש (נתון שהמבקש הודה בו) וכי, חרף העובדה שראה כי בסמוך למעבר החציה חונים רכבים המסתירים את שדה הראיה, לא האט המבקש את מהירותו ולא נקט באמצעי זהירות אחרים כדי להבטיח חציה בטוחה של הולכי רגל במעבר החציה. בית המשפט לתעבורה קבע כי הוכח בפניו שהמבקש לא נקט באמצעי הזהירות המתאימים למניעת התאונה ועל כן החליט להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט פסל את המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים וכן קבע לו פסילה על תנאי לתקופה של חודשיים למשך 3 שנים. בנוסף הטיל בית המשפט על המבקש קנס בסך של 800 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. ביחס להרשעה חזר בא כוח המבקש על הטענות שטען בבית המשפט לתעבורה וביחס לעונש טען בא כוח המבקש כי לא היה מקום להטיל על המבקש עונש של פסילה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על שני חלקיו. בית המשפט המחוזי עמד על חובתו של כל נהג לצפות להמצאותם של הולכי רגל במעברי חציה, ובכלל זה הולכי רגל אשר חוצים ברשלנות. בית המשפט המחוזי ציין כי רשלנותו של המבקש מתבטאת בכך שהוא נהג במהירות שאינה מתאימה לתנאי השטח ולא התחשב באפשרות קיומם של הולכי רגל במעבר החציה אליו התקרב. באשר לגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש את עונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק וכי עונש זה הינו הרף התחתון לענישה אשר ממנו יסטה בית המשפט רק במקרים חריגים ביותר. בעניינו של המבקש לא מצא בית המשפט כי מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות סטיה מן הרף המינימלי הקבוע בחוק ועל כן דחה את הערעור על גזר הדין.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בה נטענות שוב הטענות שנבחנו כבר על ידי שתי הערכאות הקודמות. לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות שכן עניינו של המבקש אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, המצדיקה קיומו של דיון בפני ערכאה נוספת, שלישית . מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה מבוססת על חומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא. המבקש אישר בחקירתו כי ידע שקיים במקום מעבר חציה וראה את כלי הרכב שחנו בצמוד למעבר. עוד העיד המבקש שפגע בהולכת הרגל, אשה כבת 80, במרכזו של מעבר החציה. בנסיבות אלה המסקנה בדבר החובה לצפות את החציה "הרשלנית" של הולכת הרגל ולנהוג בזהירות בקרבת מעבר החציה אינה מעוררת כל שאלה הטעונה בחינה בערכאה נוספת.

באשר לטענות המבקש ביחס לגזר דינו, הרי שהלכה פסוקה היא כי רשות ערעור לא תינתן בבקשה שעניינה הוא חומרת העונש, אלא בנסיבות חריגות ביותר כאשר העונש שנגזר מעורר שאלה חוקתית, משפטית או ציבורית מיוחדת. בענייננו, אין הבקשה מגלה טעם מיוחד ויוצא דופן, המצדיק סטייה מן הכלל האמור ומקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר העדרן של נסיבות מיוחדות במקרה דנן, המצדיקות סטיה מעונש המינימום הקבוע בחוק.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.