רע"פ 7270/08 מראד פקיה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין, יחד עם אחר, בבית משפט השלום באשדוד (פ' 850/08) בגין עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; עבירה של בריחה ממשמורת חוקית, לפי סעיף 257(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של הכשלת שוטר, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 1.6.2008 בשעה 15:30 נתפס המבקש, יחד עם אחר, בצומת הרחובות הבונים ובני ברית בעיר אשדוד, כשאין בידו אישור כניסה או שהייה על פי דין. בשעה 21:05 באותו היום ברח המבקש יחד עם האחר, אליו היה אזוק ברגליו, ממשמורת חוקית בה היה נתון כדין, בבסיס משטרת הגבול בבית ג'וברין, בפיקוחו של השוטר יוסף שני.

ביום 2.6.2008 הרשיע בית משפט השלום באשדוד את המבקש על פי הודאתו (כבוד השופטת מ' וולפסון ). מתן גזר הדין בעניינו נדחה עד ליום 12.6.2008. בגזר הדין הושתו על המבקש עונש של חודשיים ויום מיום מעצרו, על העבירה של כניסה לישראל שלא כחוק; חודשיים ויום מיום מעצרו, על העבירה של בריחה ממשמורת חוקית; וחודשיים ויום מיום מעצרו, על העבירה של הכשלת שוטר. בית משפט השלום הפעיל גם שני מאסרים על תנאי שהיו תלויים כנגד המבקש בגין עבירות דומות כך שהאחד, בן שלושה חודשים ירוצה בחופף לעונש שנקבע, והשני, בן חודש, ירוצה במצטבר לעונש שנקבע. נוסף לאלו השית בית משפט השלום על המבקש עונש מאסר על תנאי של ארבעה חודשים בגין העבירה של כניסה לישראל ללא היתר ועונש של מאסר על תנאי של שישה חודשים בגין העבירות של הכשלת שוטר או בריחה ממשמורת חוקית. כן חויב הנאשם לחתום על התחייבות בסך של 3,000 ש"ח שלא לעבור עבירה מהעבירות נשוא כתב האישום למשך 11 חודשים. מיד לאחר מכן ובטרם קם מכיסאו הבהיר בית משפט השלום כי בעניין המאסר בפועל מדובר בתקופה כוללת של ארבעה חודשים ויום שיימנו מיום מעצרו של המבקש.

בגזר הדין התייחס בית משפט השלום מיחד גיסא, לגילו הצעיר של המבקש ולהיותו רווק, לכך שמטרת הכניסה לישראל לא הייתה פלילית או ביטחונית ולכך שהודה בפתח משפטו וחסך ניהול הליך משפטי מלא. מאידך גיסא, ציין בית משפט השלום את העובדה שלמבקש עבר פלילי בגין עבירות דומות בעטיין אף היה תלוי ועומד נגדו עונש של מאסר על תנאי כאמור ולנסיבות המחמירות שבביצוע העבירות הנוספות של בריחה ממשמורת חוקית והכשלת שוטר.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי באר שבע (ע"פ 5368/08).

בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל , כבוד השופטת ר' יפה כ"ץ וכבוד השופט א' ואגו ) קיבל את הערעור וגזר על המבקש עונש של חמישה חודשים מאסר בפועל בגין העבירות בהן הורשע, כן קבע בית המשפט המחוזי כי עונשי המאסר על תנאי שהיו תלויים נגד המבקש יופעלו וירוצו בחופף האחד לשני, אך במצטבר לעונש של חמישה חודשי המאסר, כך שסך הכל הושתו על המבקש שמונה חודשים מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. את יתר ההוראות שבגזר דינו של בית משפט השלום הותיר בית המשפט המחוזי על כנן.

נימוקי בית המשפט המחוזי נשענו על נסיבות המקרה ובעיקר על העובדה כי למבקש הרשעות קודמות בעבירות דומות בהן הורשע אך כשנה וחצי טרם ביצוע העבירות נשוא האישום דנן. מכך הסיק בית המשפט המחוזי, כי העונש שהשית בית משפט השלום על המבקש אינו מרתיע דיו בנסיבות העניין. בית המשפט אף ציין כי כערכאת ערעור, אינו ממצה את הדין עם המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בגדר הבקשה טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות, לגילו הצעיר ולקשיים הכלכליים בו שרויים הוא ומשפחתו. כמו כן טוען המבקש כי קיים פער משמעותי בין העונש שנגזר בבית משפט השלום לזה שנגזר בבית המשפט המחוזי כך שמוצדק מתן רשות ערעור. לחילופין טוען המבקש כי מוצדק לתת רשות ערעור מכוח תחושת הצדק בנסיבות המקרה.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, הן מהסיבה כי לפי ההלכה הנוהגת אין בחומרת העונש לבדה כדי להצדיק מתן רשות ערעור אלא בהתקיים נסיבות חריגות, והן לגופו של עניין מאחר והעונש שנגזר על המבקש אינו חורג מרף הענישה המקובל בעבירות בביצוען הורשע.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בית המשפט המחוזי פרט בפסק דינו את השיקולים אשר הובילו אתו למסקנה כי בנסיבות העניין ולאור עברו הפלילי של המבקש, אין גזר הדין שהשית עליו בית משפט השלום חמור דיו על מנת להרתיע את המבקש מלחזור על העבירות בהן הורשע. לא מצאתי כי העונש שקבע בית המשפט המחוזי סוטה מן הנהוג בעבירות ממן אלו בהן הורשע המבקש במידה המצדיקה את התערבות בית משפט זה. לא מצאתי גם, כי הפער בין העונש שהשית בית משפט השלום לבין זה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי הינו כזה המצדיק בחינה נוספת על ידי ערכאה שלישית.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.