רע"פ 7304/04 הרים צפון עבודות הנדסיותבע"מ נ. מדינת ישראל-אגף המע"מ והמכס

בכתב אישום (מתוקן) שהוגש לבית משפט השלום קריות כנגד המבקשים, שמואל רוזנברג וחברה שבבעלותו, פורטו שלושה אישומים. בראשון נטען, כי החברה לא הגישה במועד 9 דו"חות על ניכויי מס מעובדים וקבלני משנה שהעסיקה. באישום השני נטען, כי החברה לא העבירה לפקיד השומה תשלומי מס שניכתה בין חודש ינואר 1999 ועד לחודש מאי 2001. באישום השלישי נטען, כי החברה לא הגישה דו"ח על הכנסותיה לשנת המס 2001.

במהלך הדיון צרפו המבקשים כתב אישום נוסף שהוגש נגדם, ובו נטען כי במהלך השנים 1999 ועד 2002 הם לא דיווחו על עסקאות בסכום המתקרב ל-7 מיליון ₪, ושסכום המס בגינו הוא כ-1.1 מיליון ₪. בכתב אישום זה נאמר עוד, כי בשנת 1999 ניכו המבקשים מס תשומות בסך 963,675 ₪, אף שבספרי החברה נרשם מס תשומות בסך כ-906 אלף ₪ בלבד.

המבקשים, אשר במהלך הדיון בפני בית משפט השלום היו מיוצגים על ידי סנגור, כפרו תחילה בעובדות המפלילות אשר יוחסו להם, אולם בהמשך, ולאחר שכתב האישום תוקן, הם חזרו בהם מכפירתם, והורשעו בהסתמך על הודאתם. בעקבות כך טענו הצדדים לעונש, ובסופו של יום גזר בית המשפט למבקש מאסר לתקופה של שנתיים ו-9 חודשי מאסר על-תנאי, והחברה חויבה לשלם קנס בסך של 1 מיליון ש"ח. בנמקו את גזר הדין, אמר סגן הנשיא המלומד של הערכאה הראשונה, כי "מדובר ברצף מפחיד של עבירת מרמה וזדון. מדובר ברצף של עבירות שנמשך לאורך 4 שנים ובמהלכן שבו ובוצעו העבירות. לא מדובר בעבירות המבוצעות בלהט הרגע או שהן פרי התפרצות יצרים. מדובר במעשים שקולים ומתוכננים היטב, כאשר לעבריינים יש שפע זמן לשקול את צעדיהם ואף להתייעץ במומחים לדבר ולעשות הערכת סיכוי מול סיכון" (עמוד 21 לפרוטוקול הדיון).

המבקשים ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, ועתירתם היתה משולשת: לאפשר להם לחזור בהם מהודייתם; לחלופין, להתיר להם להגיש ראיות נוספות אשר עשויות להשליך על הרשעתם; לחלופי חילופין, הם עתרו להקל בעונשם. בית המשפט המחוזי דחה את כל אלה (למעט תיקון אחד), וקבע כי המבקשים לא הביאו בפניו נימוקים מיוחדים אשר יצדיקו חזרה מהודאה כדרישת סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. עוד נקבע, כי העונש אשר הושת על המבקשים הולם את חומרת העבירות בהן חטאו, אולם בית המשפט החליט לנכות מתקופת המאסר שנגזרה למבקש חודשיים בהם נשא בעבודות שירות.

עתה עותרים המבקשים לקבלתה של רשות ערעור, אולם לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים בהם מעלה המבקש סוגיה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מעניינם של הצדדים. לא כזו היא הבקשה המונחת בפני. המבקש שב ועותר להתיר לו לחזור מהודאתו. לטענתו, הודאתו הגורפת הביאה להשמטתן של טענות הגנה שיש בהן כדי לשנות את הכרעת הדין, וכי סכום המס שצוין בכתב האישום והוזכר בהכרעת הדין, אינו משקף את הדברים כהווייתם. ועוד טען המבקש, כי לחברה היו התקשרויות עסקיות עם רשויות ציבוריות, אשר לא עמדו בהתחייבויות הכספיות שנטלו על עצמן, ועקב כך נמנע מהחברה לשלם את חובותיה לרשויות המס. בנסיבות אלה, כך סבורים המבקשים, בוצעו העבירות מחמת כורח. המבקש הוסיף ומנה נסיבות אישיות שלהשקפתו ראוי היה לתת להן משקל-יתר בגזירת העונש, וביניהן, גילו המבוגר, בריאותו הלקויה, פעילותו ותרומתו לציבור, ועברו הנקי.

העובדות אשר נטענו בכתב האישום פשוטות הן, ומותר להניח כי המבקשים הכירו אותן על בוריין. לפיכך, משהודו המבקשים בעובדות אלו, חזקה היא כי הן עובדות-אמת, שאם לא כן היו המבקשים מתמידים בכפירתם. והרי ההלכה הנוהגת היא שחזרה מכתב אישום תתאפשר רק "בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1), 577, 621). על פסול או פגם מן הסוג הזה לא הצביעו המבקשים, ועל כן החלטתו של בית המשפט שלא להתיר להם לחזור בהם מהודייתם, בדין יסודה.

השגותיהם של המבקשים בדבר החוב לשלטונות המס, היא שאלה שבעובדה וככזו אין מקומה להתברר במסגרת ערעור. כך או כך, למבקשים היתה הזדמנות להביא את ראיותיהם לעניין זה בפני ערכאה הראשונה, ומשלא עשו זאת במועד, אין להם אלא להלין על עצמם.

באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש - עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מעלה, כי גם אלה הובאו בחשבון, ובלשון המקור: "מדובר באדם בן 64, שבריאותו לקויה ומצבו הכלכלי אינו שפיר. עברו נקי כליל, כפי ששכיח לגבי עבריינים מסוגו. לא קל לשלוח לכלא אדם בגילו ובמצבו ובהתחשב בנתוניו. מאידך, איני חופשי לשקול רק מה טוב לנאשם, ויש הכרח לתת משקל רב מאוד לשיקולי התגמול והרתעת היחיד והרבים" (עמוד 22 לפרוטוקול הדיון).

עיננו הרואות כי אין בידי המבקשים עילה לקבלתה של רשות ערעור, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.

המבקש יתייצב לשאת בעונש המאסר במועד שקבע בית המשפט המחוזי.