רע"פ 7333/05 חיים להב נ. מדינת ישראל

נגד המבקשים, חיים ומשה להב, אב ובנו, הוגש כתב אישום לבית משפט השלום קריות, ובו יוחסו להם עבירות של תקיפה חבלנית ותקיפת עובד ציבור, לפי סעיפים 380 בשילוב עם 382(א), ו-381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי בתאריך 20.1.99, הגיעו המבקשים לסניף של בנק לאומי בחיפה, תקפו את אחד מעובדי הבנק - המתלונן ברוך קמחי, וגרמו לו חבלה של ממש, כאשר אחד מהם אחז בגרונו והשני נגח בפניו.

המבקשים כפרו בעובדותיו של כתב האישום, וטענו כי הגיעו לבנק לאחר שעת סגירתו, והמתלונן אפשר רק למבקש 2, משה להב, להיכנס, בעוד שאביו, שלא היה בעל חשבון בנק, לא הורשה להיכנס. לגרסת המבקשים, היה זה המתלונן שתקף אותם, כאשר הנחית על פניו של חיים מכות אגרוף. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, דחה בית המשפט את גרסת המבקשים, וקבע כי היא רצופת סתירות ואינה מתיישבת עם יתר העדויות שהובאו בפניו. בהתייחסו לעבירה של תקיפת עובד ציבור אמר בית המשפט, כי לאור הוראתו של סעיף 381(ב) עובד ציבור "הוא לא רק עובד ציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו עפ"י דין, אלא גם מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור'. אין חולק כי בנק מהווה גוף המספק שירות לציבור וכפי שהראיתי לעיל הוכח בפני כי המתלונן – עד התביעה מר קמחי, מילא את תפקידו וחובתו עת אירעו האירועים נשוא האישום" (עמוד 30 להכרעת הדין). בעקבות ההרשעה נגזרו למבקשים 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 1500 ש"ח כל אחד

בערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בחיפה הם טענו, כי הערכאה הראשונה התעלמה מסתירות שהתגלו בגרסתם של עדי התביעה, ואף שגה בקובעו כי המתלונן הנו "עובד ציבור", כהגדרתו בסעיף 381(ב) לחוק העונשין. בית משפט קמא דחה את הטענות בדבר מהימנות גרסתם של עדי התביעה, בהתבססו על ההלכה לפיה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים של עובדה. כן נדחתה הטענה בדבר הגדרתו של המתלונן כ"עובד ציבור", וזאת לנוכח לשונו של סעיף 381(ב).

עתה עותרים המבקשים לקבלתה של רשות ערעור, אולם לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, נחה דעתי כי דינה להידחות. כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במקרים חריגים, בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לא כזו היא הבקשה המונחת בפני, בה מבקשים המערערים להשיג בפנינו על ממצאים שבעובדה אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ומדגישים בשנית את הסתירות שהתגלו - כך לטענתם - בגרסאות עדי התביעה. כל אלה התבררו על ידי הערכאה הדיונית, וחזרו ונבחנו על ידי ערכאת הערעור, ואין מקום לשוב ולדון בהם בגלגול שלישי.

באשר לטענה בדבר היקפה של העבירה הקבועה בסעיף 381(ב), כל שאוכל לומר הוא כי עיון בסעיף 381(ב) מעלה שהמחוקק לא הסתפק בנסיבה "עובד ציבור", אלא הרחיב באופן מפורש את תחולתה של העבירה גם למקרים בהם המותקף הוא "מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו על פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור" . אינני סבור כי מתעורר קושי כלשהו בדרך בה יישם בית המשפט המחוזי הגדרה זו על המתלונן בפרשה הנוכחית, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.