רע"פ 7344/97 אייל חמוד נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים א' אבן ארי, ד' בר-אופיר וא' הומינר) מיום 4.12.97 בע"פ 1534/97.

1.נגד המבקש הוצא צו הריסה מנהלי ביחס למבנה. המבקש הגיש בקשה לביטול צו ההריסה המנהלי לבית המשפט לענינים מקומיים בתל אביב יפו (ת"פ 430/96). לאחר שבא כחו של המבקש לא התיצב לדיון שנקבע ליום 20.3.97 דחה בית המשפט את הדיון ל13/7/97-. ביום זה התיצב המבקש והצהיר כי עורך דינו מבקש את דחיית הדיון בנימוק רפואי. בית המשפט החליט לשמוע את עד המשיבה, וקבע כי אם יהיה המבקש מיוצג בישיבה הבאה ותוגש בקשה להזמנתו מחדש של עד המשיבה, ישקול בית המשפט את הבקשה. בית המשפט שמע את עדותו של עד המשיבה, ולצורך החקירה הנגדית דחה את המשך הדיון ליום 5.10.97 בהדגישו כי אם בא כח המבקש לא יתיצב ביום זה, לא תינתן דחיה נוספת. ביום 5.10.97 לא התיצב המבקש או עורך דין מטעמו. לפיכך החליט בית המשפט כי יש לראות במבקש כמי שזנח את בקשתו, ודחה את הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי.

2.המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 1534/97), וטען כי בית המשפט לענינים מקומיים לא נתן לו הזדמנות להוכיח את העובדה כי בביצוע הצו אין כדי מניעת עובדה מוגמרת, ואף מנע ממנו להציג את ראיותיו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי בהתאם לסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- היה על המבקש להראות כי יש בידו היתר בניה כדין ביחס למבנה נשוא הדיון, אך הוא לא עשה כן, ביחוד כאשר הוברר כי מדובר במבנה שבניתו טרם הושלמה והצו היה דרוש על מנת למנוע עובדה מוגמרת. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי זכויותיו של המבקש לא קופחו.

3.המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו הוא טוען כי טעה בית המשפט המחוזי בטענו כי המבקש לא הגיש תצהיר, וכי טעות זו הביאה בין היתר לתוצאה של דחיית הערעור. עוד טוען המבקש כי אסור היה לבית המשפט לסמוך את פסק דינו על עדותו של המהנדס העירוני שלא הושמעה בפניו ואף לא עברה חקירה נגדית.

4.בתגובתה טוענת המשיבה כי אכן נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כיון שלבקשת המבקש אכן צורף תצהיר, אך לא היה בטעות כדי להשפיע על התוצאה הסופית, משום שטענתו היחידה של המבקש בערכאה הראשונה היתה כי מדובר בעובדה מוגמרת, כלומר המבנה קיים במקום מזה שנים, אך מעדותו של עד המשיבה עולה כי בביקורת שערך במקום בשנת 1995 המבנה לא היה קיים. בחודש ספטמבר 1996 ראה העד התחלת בניה. כמו כן נטען כי בהתנהגותו כלפי בית המשפט בערכאה הראשונה הראה המבקש רשלנות ואף זלזול, ולפיכך אין לטענתו לפיה לא ניתנה לו הזדמנות לחקור חקירה נגדית ולהביא את ראיותיו על מה שתסמוך. באשר ליתר הטענות, המשיבה טוענת כי הן לא נטענו בפני הערכאה הראשונה אלא רק בערעור ולכן דינן להדחות על הסף, אך לגופו של ענין נטען בין היתר כי אין כל ספק באשר למבנה אליו מתיחס הצו, וכי לענין הודעת החיוב בארנונה, נכתב בה כי מדובר בחיוב חדש ותאריך ההדפסה הוא 3.6.97, מכאן שעד אז לא חוייב המבנה בארנונה ולא ידוע היה לרשויות על קיומו. בנוגע לתמונות שהציג המבקש, המשיבה טוענת כי הן חסרות ערך כיון שלא צויין התאריך בו צולמו.

5.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה וביתר המסמכים שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ

פ"ד לו(3)123). גם אם סבר בית המשפט המחוזי בטעות כי המבקש לא הגיש תצהיר התומך את טענותיו, אין בכך כדי לשנות את התוצאה, כפי שטוען המבקש, כיון שבית המשפט המחוזי לא השתית את פסק דינו על ענין זה. באשר לטרוניותיו של המבקש הנוגעות לאי שמיעת ראיותיו ואי מתן הזכות לחקירה נגדית - רק לאחר התראות חוזרות ונשנות ראה בית המשפט במבקש כמי שזנח את בקשתו. בנסיבות אלו איני רואה מקום להדרש לבקשתו.

הבקשה לרשות ערעור נדחית, וממילא מתבטל הצו לעיכוב ביצוע ארעי.