רע"פ 7396/10 יוסף אלישע נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בעפ"ת 15281-03-10 (כבוד השופטת נ' אהד ) בו התקבל בחלקו ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה ברמלה (ת"ד 45500/08 כבוד השופטת ר' טאובר ).

כנגד המבקש, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי האטה לפני מעבר חציה, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה, נהיגה רשלנית, גרימת חבלה של ממש וגרימת נזק. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 9.12.2007 נהג המערער ברכבו ומשהתקרב למעבר חציה הוא לא האט כנדרש, ולא נתן זכות קדימה לשתי הולכות רגל קטינות

שחצו באותה העת את מעבר החצייה. כתוצאה מכך, פגע בהן המבקש ברכבו פגיעה אשר הסבה להן חבלות של ממש אשר הצריכו טיפול רפואי. המבקש הורשע על פי הודאתו במיוחס לו. ביום 27.1.2010 גזר עליו בית המשפט לתעבורה תשלום קנס בסך 6,000 ש"ח; 36 חודשי פסילת רישיון נהיגה ותשעה חודשי מאסר על תנאי.

על גזר דינו של בית משפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 12.1.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור באופן חלקי והעמיד את גובה הקנס על 4,000 ש"ח ואילו יתר רכיבי גזר הדין הותרו על כנם.

מכן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי העונש שנגזר עליו הינו חריג בחומרתו ואינו הולם את נסיבות ביצוע העבירה, רשלנותן של הולכות הרגל, הודאתו במיוחס לו ונסיבותיו האישיות.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, כל כולן של טענות המבקש מופנות כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. אולם, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה האמורות, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי שב ונדרש לנסיבותיו האישיות של המבקש ולנסיבות ביצוע העבירה ואף הקל בעונשו, בכך שהפחית את סכום הקנס שהוטל עליו. לאור זאת ונוכח החומרה הרבה שבהפרת חוקי התעבורה, ופוטנציאל הפגיעה בחיי אדם הגלום בהם, איני מוצא בטענות המבקש כל עילה המצדיקה התערבותה של ערכאה שלישית בעניינו.

סוף דבר, הבקשה נידחת.