רע"פ 7400/04 אבי אלגרנטי נ. מדינת ישראל

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב) בו נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת וכן על חומרת עונשו.

1.המבקש עמד לדין בבית המשפט לתעבורה בנתניה בגין נהיגה במהירות מופרזת, בכך שנהג ב-9.11.01 בשעות הערב במהירות של 93 קמ"ש, בדרך עירונית שהמהירות המרבית המותרת בה היא 50 קמ"ש. בעדותו כפר המבקש בעובדות כתב האישום וטען כי מהירות הרכב נמדדה באמצעות ממל"ז וכי המדידה בוצעה בניגוד לנהלים משום שבסמוך לפניו נסע רכב נוסף. המבקש הוסיף וטען כי אמר את הדברים לשוטר שמדד את המהירות, אולם זה סרב לרשום את דבריו בדו"ח.

2.בית המשפט לתעבורה (כבוד השופטת ר' בן ישראל שורץ) דחה את גרסת המבקש כבלתי מהימנה והרשיע אותו בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט קבע כי מהימנה עליו עדות השוטר המודד לפיה בעת המדידה היה רכבו של המבקש בודד, וזאת למרות שהשוטר לא זכר את פרטי האירוע אלא הסתמך על האמור בדו"ח שנרשם על ידו בעת האירוע. בית המשפט הוסיף וקבע כי תגובת המבקש כפי שנרשמה בדו"ח, בה לא נזכרה כל טענה בדבר רכב שנסע בסמוך לרכבו של המבקש, מחזקת את גרסת השוטר. בגזר הדין ציין בית המשפט את המהירות הגבוהה בה נהג המבקש ביחס למהירות המותרת וכן את עברו העשיר בעבירות תעבורה הכולל 27 הרשעות מאז שנת 1991, בה החל לנהוג, ולפיכך גזר עליו שני חודשי פסילה בפועל וחמישה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים, וכן הטיל עליו קנס בסך 1000 ₪.

3.המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על פסק הדין בטענה כי לא היה מקום להרשיעו על סמך עדות השוטר המודד, אשר לא זכר את פרטי האירוע אלא הסתמך על הדו"ח שרשם, מכוח "כלל הקפאת הזכירה שבעבר". המבקש ציין בהקשר זה כי יומיים לאחר האירוע התקיים שימוע בעניין החלטת המשטרה לפסול אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים, וכבר בעת השימוע טען כי רכבו לא היה בודד בעת ביצוע המדידה. המבקש טען כי ביקש שהשוטר המודד יזומן לשימוע על מנת לערוך ביניהם עימות, אולם השוטר לא זומן. לטענת המבקש, בנסיבות אלו, שבהן לא נעשה ניסיון לעמת את השוטר עם טענתו בעת שהאירוע היה עדיין טרי בזיכרונו, אין לאפשר למשיבה להוכיח את האשמה באמצעות דברי השוטר כפי שנרשמו בדו"ח בעת האירוע. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי הרשעתו של המבקש סומכת עצמה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט לתעבורה ממהימנותו של רושם הדו"ח, הידע שלו בהפעלת המכשיר ומהימנותו ברישום ומנגד נקבע כממצא כי גרסתו של המערער לוקה בחוסר אמינות. בממצאי מהימנות אלה, כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב אלא בנסיבות חריגות שלא התקיימו במקרה הנדון. ערעורו של המבקש על חומרת עונשו נדחה אף הוא.

4.מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה חוזר המבקש על טענתו לפיה משעמדה בפני המשיבה האפשרות לעמת את גרסתו עם גרסת השוטר בעת שהאירוע היה טרי בזיכרונו של האחרון, אין לאפשר לה להסתמך על הדברים שרשם השוטר בדו"ח מכוח "כלל הקפאת הזכירה שבעבר".

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו האישי של המבקש ומצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 9392/02 מחמוד מסארווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי, הרשעתו של המבקש מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. המבקש לא הניח כל טעם מבורר המצדיק התערבות בממצאי מהימנות אלה, ולפיכך בדין נדחה ערעורו.

הבקשה נדחית