רע"פ 7410/06גבריאל בן חיים נ. מדינת ישראל

1.בין המבקש, אשר שימש בתקופה הרלוונטית לאישומים נגדו כמוציא לפועל במס הכנסה, לבין שבתאי בלי (להלן: המתלונן), התנהל הליך אזרחי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בו הגיש המתלונן בקשה לפטור מאגרה ומהפקדת ערבון, ואשר היווה את הרקע לאישום נגדו. כתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב ייחס למבקש חדירה למאגרי המידע במחשבי מס הכנסה במועדים שונים בין החודשים מרץ ליוני 2000, ועריכת עשרות שאילתות אשר כולן נוגעות למידע אישי ופיננסי אודות המתלונן. את המידע שהשיג שיגר המבקש לאגף הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, ואף לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרת ההליך האזרחי.

2.המבקש הודה בפני בית-משפט השלום כי חדר למאגרי המידע לצורך הצגת שאילתות בנוגע למתלונן, ברם, הכחיש כי עשה שימוש במידע שהתקבל. לגרסתו, כל הפרטים שפורטו בכתב-האישום היו ידועים לו ממילא ממקורות אחרים, דהיינו, ממסמכים שהמתלונן הגיש במסגרת ההליכים האזרחיים ביניהם ומחקירות שערך לגבי המתלונן, עוד טרם ביצע את השאילתות. עוד טען המבקש, כי היה עליו להתאמן בהפעלת מאגרי המידע הממוחשבים במסגרת עבודתו, וכי הוא בחר לבצע את השאילתות על-ידי הזנת פרטיהם של המתלונן ובני משפחתו, מאחר וכל הפרטים הללו היו ידועים לו. בית-המשפט קבע כי חלק מפריטי המידע שהמבקש השיג לגבי המתלונן, כלומר, העובדה כי יש לו רישיון להפעלת מונית וכי רכש זכויות בדירה, אכן הגיעו לידיעת המבקש עוד בטרם נכנס למאגרי המידע, אך המבקש אישר מידע זה שוב ושוב באמצעות הקשת פרטי המתלונן במחשב ובכך חטא בעבירה. באשר לפרט מידע אחר שפורט בכתב האישום - רכישה ומכירה של מונית על-ידי המתלונן, נקבע כי המערער לא ביצע כל עבירה, מאחר ולא הוכח שהמבקש הוציא מידע זה ממאגרי המחשב. עוד קבע בית-משפט השלום, כי טענת המבקש לפיה ביכר לערוך את אימוניו במחשב באמצעות הזנת פרטי המתלונן בשאילתות, היא טענה מיתממת שאין בה ממש. בית-משפט השלום אף דחה טענה מקדמית של המבקש לפיה כתב-האישום לא כלל את כל העובדות הרלוונטיות להתגבשות העבירה, מאחר שלא פירט מהי "הפגיעה הממשית" שנגרמה למתלונן בשל המעשים המיוחסים לו כנדרש, לטענתו, בסעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. בית-המשפט קבע, כי העובדות שהוכחו יצרו פגיעה של ממש במתלונן, כמו גם בציבור, נוכח המעילה באימון שנובעת מביצועה של העבירה. לאור כל זאת, הרשיע בית-משפט שלום את המבקש בעבירה של "הפרת סודיות", על-פי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: החוק) והשית עליו 8 חודשי מאסר, מתוכם חודשיים שירוצו בדרך של עבודות שירות והיתרה על תנאי. בנוסף, הטיל בית-המשפט על המבקש קנס בסך 6,000 ש"ח.

3.המבקש הביא את השגותיו כנגד הכרעת-הדין והעונש בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בערעורו טען המבקש כי שגה בית-משפט השלום בשלוש מקביעותיו. ראשית, בקביעה העובדתית, לפיה לא כל המידע הגיע אל המבקש ממקורות אחרים, בטרם ביצע את השאילתות במחשב. שנית, בכך שקבע כי העבירה של "הפרת סודיות", כוללת גם גילויו של מידע שנאסף ממקורות אחרים ורק אומת באמצעות שימוש שלא כדין במאגר המידע. לבסוף, המבקש טען כי במעשיו לא נגרמה "פגיעה של ממש" כנדרש בסעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש".

4.טענת המבקש כי אימות הנתונים שהיו מצויים בידיו עובר לחדירה למאגר המידע אינו נתפס ברשתו של חוק הגנת הפרטיות, התקבלה ברוב דעות. נקבע כי "חזקה על המחוקק שלו רצה לאסור שימוש בכל מידע המופיע במאגרים המשמשים את העובד לעבודתו, תהא הדרך שבה הגיע לידי העובד אשר תהיה – היה אומר זאת במפורש" (עמוד 23 לפסק-הדין). נוכח כך נקבע, כי המערער לא ביצע עבירה של הפרת סודיות ביחס למידע הנוגע לרכישת מספר ציבורי להפעלת מונית ולזכויותיו של המתלונן בדירה. יחד עם זאת, נקבע כי ביחס ליתר פרטי המידע, השתכללו יסודות העבירה וכי הרשעתו של המבקש בגינם נעשתה כדין. ביחס לטענת המבקש אודות טיב הפגיעה המצדיקה הגשת כתב-אישום בגין העבירות שיוחסו לו, קבע בית-המשפט כי במקרה הנדון הוסבה פגיעה של ממש במתלונן, כמו גם בציבור. על-פי עמדת בית-משפט קמא "ההגנה של 'פגיעה שאין בה ממש' תחול במקרים בהם הפגיעה היא מזערית, שולית וזניחה, שאדם בר דעת ומזג רגיל לא היה מטריד עצמו בגינה לבית-המשפט ... בנסיבות המקרה דנן, [המבקש] ניצל לרעה את נגישותו למאגרי המידע מתוקף תפקידו, והתחקה אחר המתרחש בחייו הפרטיים של המתלונן, תוך שהוא מפנה עשרות שאילתות ... זאת ועוד [המבקש] הגדיל לעשות, כאשר גילה את המידע האישי הנוגע למתלונן לגורמים המעורבים בהליך המשפטי שניהל מול המתלונן, בכדי להעניק לעצמו יתרון מחד, ולפגוע במתלונן מאידך... התוצאה כשלעצמה אינה רלוונטית. די בכך שהמערער פגע פגיעה ממשית בצנעת הפרט של המתלונן, או לפחות, היה במעשיו פוטנציאל משמעותי לפגיעה של ממש" (ראו עמ' 12-13 לפסק-הדין). בית-משפט קמא לא ראה לנכון להתערב בעונש, זאת נוכח העובדה שהעונש המרבי על עבירה לפי סעיף 16 לחוק הינו מאסר למשך 5 שנים.

5.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את השגותיו בפני ערכאה שלישית. בקשת הערעור מתייחסת להרשעה, ולחילופין לחומרת העונש. המבקש טוען כי בעבירה לפי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, שומה על המאשימה לכלול בין הפרטים העובדתיים בכתב-האישום את הטענה כי נגרמה פגיעה ממשית, להבדיל מפגיעה סתם. עוד טוען המבקש, כי "פגיעה בציבור הרחב" איננה מספקת כדי לענות על דרישת סעיף 6 לחוק, וכי על המאשימה להוכיח פגיעה של ממש אשר נגרמה למתלונן.

6.דין הבקשה להידחות, שכן הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן, המעלים סוגיה משפטית לה נודעת השלכה ציבורית רחבת היקף. לא כזה הוא המקרה הנוכחי. אף לגופו של עניין, אין בטיעונו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. באשר לטענה לפיה על התביעה לכלול באישום לפי סעיף 16 לחוק את האמירה כי נגרמה פגיעה של ממש ולפרטה, עמדתי זהה לעמדתו של בית משפט קמא. על-פי סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, על כתב האישום להכיל את "תיאור העובדות המהוות את העבירה...". בהקשר זה צוין כי: "אין צורך לכלול ב'סיפור המעשה' שלילת 'טענות הגנה', גם כאשר אלו באות לכלל ביטוי מפורש בהגדרת העבירה" (ראו י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב) 667). העובדה שנגרמה פגיעה של ממש, אינה אחד מיסודותיה של העבירה לפי סעיף 16 לחוק, והגנה זו אף מופיעה בנפרד בגדר סעיף 6. מקובלת עלי ההקבלה שערך בית משפט קמא בין ההגנה הקבועה בסעיף 6 לבין הגנת "זוטי דברים" (עמ' 14 לפסק-דין). סעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שכותרתו "זוטי דברים" קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". כשם שהגנה זו אינה דורשת התייחסות של התביעה אליה בכתב האישום, לא נדרשת התייחסות שכזו במקרה דנן. לפיכך, צדקו ערכאות קמא בקובען כי מקומה של הטענה לפגיעה שאין בה ממש, להישמע לאחר תום שמיעת הראיות, ואין צורך לכלול בכתב-האישום את העובדות המהוות את הפגיעה. לעניין הטענה כי פגיעה בציבור הרחב אינה מספקת כדי לענות על דרישת סעיף 6 לחוק, וכי על המאשימה להוכיח פגיעה של ממש אשר נגרמה למתלונן - שתי הערכאות קמא התייחסו לטענה זו וקבעו כי העובדות שהוכחו בפניהן מגלמות פגיעה של ממש במתלונן, כמו גם בציבור הרשאי להאמין כי הרשויות מקיימות שמירה על מידע חסוי.

באשר לטענת המבקש בדבר חומרת העונש, כידוע, על דרך הכלל, העונש אינו מהווה עילה למתן רשות לערער, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, אינני סבור כי עניינו של המבקש נמנה עמם (השוו רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646).

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי הוכחה עילה ליתן רשות לערער, ועל כן הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.