רע"פ 743/07 חיים עזריה נ. מדינת ישראל

המבקש ברע"פ 743/07 (להלן: עזריה ) והמבקש ברע"פ 751/07 (להלן: חנאי , שניהם ייקראו להלן המבקשים ) הועמדו לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ 2846/04) בגין שתי עבירות של קשירת קשר לבצוע עוון לפי סעיפים 499(א)(2) ו-415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), שתי עבירות של התחזות לאדם אחר לפי סעיף 441 לחוק העונשין, שתי עבירות של זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין, שתי עבירות של שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין, עבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין ושתי עבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה, לפי סעיפים 415

ו-25 לחוק העונשין.

בכתב האישום שני אישומים שונים; לפי האמור בגדר האישום הראשון, במהלך חודש פברואר 2004, קשרו המבקשים קשר למכור מגרש בבעלותו של אדם בשם עזרא גבאי, על מנת לקבל במרמה סכומי כסף גדולים תמורתו (להלן: המגרש ). במסגרת הקשר מכרו המבקשים את המגרש, שאינו שייך להם כאמור, לאדם בשם דרור כהן (להלן: המתלונן ), באמצעות מתווך בשם אהרון ידגר. דרור כהן הסכים לקנות את המגרש לאחר שהמבקשים הציגו לו תעודת זהות הנחזית להיות שייכת לבעלים האמיתיים של המגרש. בתמורה לעסקה קיבלו המבקשים במרמה סך של כ-675,000 ש"ח. על-פי האישום השני, קשרו המבקשים קשר כדי למכור מגרש בבת-ים השייך לאדם בשם שבתאי טבת. במסגרת הקשר זייפו המבקשים תעודת הזהות הנחזית להיות תעודתו של שבתאי טבת והנושאת תמונתו של אחר, והשתמשו בה כדי למכור את המגרש למתווך ידגר, אשר ביטל את העסקה בסופו של דבר בשל חששו שמדובר במעשה מרמה.

בתאריך 9.11.05 הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, לפיו יודו המבקשים בעבירות המיוחסות להם, יפקידו סכום של 675,000 ש"ח לטובת המתלונן, כאשר סכום של 200,000 ש"ח ישולם ביום הצגת הסדר הטיעון. נקבע שאם הפיצוי ישולם, המדינה תתחייב לעתור לעונש של 6 חודשי עבודות שירות ומאסר על תנאי לעזריה, וכן עונש של 5 חודשי מאסר, שירוצו במידת האפשר בעבודות שירות ומאסר על תנאי לחנאי. ואולם, לאחר שהתברר למשיבה כי על סכום בסך של 200,000 ש"ח שהיה אמור לעבור למתלונן מוטל עיקול, חזרה בה מההסדר ועתרה להשית על המבקשים עונשים של מאסרים בפועל.

בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' גרינברג ) הרשיע את המבקשים בעקבות הודאתם, וביום 3.4.06 נתן גזר-דין בעניינו של עזריה ובו קבע כי האחרון ביחד עם חברו לא עמדו בהסדר הטיעון, ולפיכך מן הראוי להשית עליו עונש של מאסר בפועל. בית המשפט התחשב בכך שחנאי היה הדומיננטי יותר בשלב התכנון, בעוד שחלקו של עזריה היה רב יותר מחברו בשלב הביצוע. אשר על כן גזר בית המשפט את דינו של עזריה לחמש שנות מאסר, מהן ארבע שנים בפועל והיתרה על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים על אחת העבירות בהן הורשע.

בתאריך 8.6.06 נתן בית המשפט את גזר-דינו של חנאי. בית-משפט השלום הבהיר כי יש לתת משקל לקולא לעובדה שחנאי פיצה את המתלונן בכ-75% מהנזק הכספי שנגרם לו. כמו כן קבע בית המשפט שיש לאבחן את חנאי מעזריה בכך שלעזריה יש הרשעה קודמת אשר דומה באופייה לפרשה הנוכחית, בעוד שלחנאי נזקפות אמנם הרשעות לחובתו, אך כאלה שאינן רלוונטיות למקרה הנוכחי. אי לכך גזר בית המשפט את דינו של חנאי לארבע שנות מאסר, מהן שנתיים בפועל והיתרה על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים על אחת העבירות בהן הורשע.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום הגישו המבקשים ערעורים על חומרת העונש, כל אחד מטעמיו הוא. אף המשיבה הגישה ערעור מטעמה על קולת עונשו של חנאי

לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ז' המר והשופטות ע' סלומון-צ'רניאק ו י' שיצר ) דחה את ערעורו של חנאי וקיבל את ערעורה של המשיבה, בכך שהחמיר בעונשו וגזר עליו עונש של חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל. כן החליט בית המשפט המחוזי כי תופחת חצי שנה מתקופת המאסר שהוטלה על עזריה, כך שעונשו יסתכם במאסר של ארבע וחצי שנים, מהם שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל, וכן גזר עליו מאסר של שנה על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור על אחת העבירות בהן הורשע. בית המשפט המחוזי הבהיר כי לא היה מקום לאבחן בין המבקשים לענין העונש. בראש ובראשונה יש לראות את החזר כספי הגזילה כהחזר מטעמם של השניים ושנית, היה מקום להחמיר בעונשו של חנאי ולהקל בעונשו של עזריה מהטעם של עיקרון אחידות הענישה, אשר חל במקרה דנן.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוענים המבקשים ובאי- כוחם טענות לענין חומרת העונש. לטענת בא-כוחו של חנאי, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא כיבד את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים ומקום ששולם כ-75% מגובה החוב, ולאור העובדה שחנאי הוא שהחזיר את מרבית החוב ולא עזריה. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי, מקום שקבע כי לא היה מקום להקל עם חנאי רק משום שההרשעות הפליליות שונות מאלה בהן הוא הורשע. לבסוף טען בא-כוחו של חנאי כי המקרה שבנדון מצדיק קבלת הבקשה למתן רשות ערעור, משום שעולה כאן שאלה עקרונית, והיא יכולתו של צד לסגת בו מהסכם טיעון שהתחייב עליו. עזריה מצידו טען כי חלקו במעשה המרמה היה מינורי ונגע למישור הביצועי בלבד, ולכן יש להפחית מהעונש שהושת עליו.

מנגד, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בבקשת רשות ערעור על חומרת העונש ותו-לא. ההלכות הנוגעות למידת כבילותם של בית המשפט והתביעה להסדר טיעון נקבעו בהחלטות שניתנו על-ידי בית-משפט זה במספר הזדמנויות שונות (ראו למשל דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ , פ"ד נט(6) 281 (להלן: פרשת פרץ ); בג"ץ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז ת"א , פ"ד מ(2) 393), ולכן אין הבקשה הנוכחית מעוררת שאלות משפטיות חדשות כלליות. גם לגופו של ענין, טוענת באת-כוח המשיבה, כי חומרת מעשיהם של המבקשים עולה מהמעשים בהם הורשעו, ובפרט מהיקף הרמה ומהתחכום בה הם בוצעו, לכן העונש שנגזר עליהם הינו ראוי. יתר השיקולים וביניהם השבת חלק מכספי המרמה למתלונן באו לידי ביטוי בעונשם של המבקשים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, וכפי שהטיבה לציין זאת המשיבה, הטענה המשפטית הכללית שמעלים המבקשים באשר לאפשרות חזרה מהסדר טיעון כבר נדונו בשורה של הזדמנויות (דנ"פ 1187/03 הנ"ל; בג"ץ 218/85), ולכן ודאי שאינה מצדיקה דיון נוסף בגלגול שלישי בהתאם להלכת חניון חיפה , מה גם שבהסדר הטיעון הופיעה הוראה מפורשת המתירה לתביעה לחזור בה ממנו, מקום שהמבקשים אינם עומדים באחד מתשלומי הפיצויים.

מכאן, שבסופו של דבר, עיקר הבקשה הינו בענין חומרת העונש. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע, ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

בהחלטתי זו אף נתתי דעתי לחומרת מעשיהם של המבקשים ולכך שמעשי סחיטה ואיומים הפכו לרעה חולה במקומותינו. הטלת עונשי מאסר משמעותיים עשויה לשמש כאמצעי הרתעה לשם מיגור תופעה פסולה זו.

אשר-על-כן, הבקשות למתן רשות ערעור נדחות.