רע"פ 7433/00 דני יאיר נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בו אושר פסק דינו של בית משפט השלום. הבקשה נוגעת לעניין גובה העונש בלבד.

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום, על פי הודאתו, בעבירה של פריצה לרכב וגניבה ממנו, עבירה לפי סעיפים 413ד(א) ו413-ו לחוק העונשין, התשל"ז1977-. בית משפט השלום גזר על המבקש את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 18 חודשים וכן מאסר על תנאי בן 12 חודשים שירוצה אם יעבור תוך תקופה של שנתיים מיום שחרורו עבירה נגד הרכוש בניגוד לסימנים א, ב, ג, ד, ה ו-ה1 לפרק יא' בחוק העונשין.

המבקש ערער על גזר דין זה לבית המשפט המחוזי. בערעורו עתר להארכת המאסרים על תנאי התלויים ועומדים כנגדו והימנעות מלגזור עליו עונש מאסר בפועל, להעמדתו בפיקוח שרות מבחן, וכן כי יוטל עליו שרות לתועלת הציבור. לחילופין, התבקש בית המשפט קמא לדחות את מתן פסק הדין בערעור לצורך המשך מעקב ופיקוח של שרות המבחן ולקבלת תסקיר משלים מאת קצינת המבחן המטפלת. לחילופי חילופין, התבקשה הקלה בעונש המאסר שנגזר על המבקש.

בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור, לאור התנהגותו של המבקש במסגרת יחסיו עם שירות המבחן, והותיר את גזר הדין אשר נגזר בבית משפט השלום על כנו. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור זו.

2.דין הבקשה להדחות. עיינתי בכל טענות בא כוחו של המבקש ובתגובה להן, ובאתי למסקנה שאין עובדות המקרה מצדיקות מתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה.

ראשית, המדובר בבקשה לערעור שני כשהנושא הוא גובה העונש, מבלי שהבקשה מעוררת כל שאלה משפטית. שנית, על אף הזדמנות שניתנה למבקש לעלות על נתיב של שיקום, מסתבר שהוא לא שיתף פעולה כנדרש עם שירות המבחן. הסבריו שכך קרה בגלל שינוי בזהות קצינת המבחן שעמדה עמו בקשר, אינם משכנעים ובודאי לא הצדיקו את התנהגותו.

הבקשה נדחית.