רע"פ 7433/05 דוד טוויג נ. מדינת ישראל

ביום 15.9.99 הוגש לבית-משפט השלום בחדרה כתב אישום כנגד המבקש, המייחס לו תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק).

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 28.11.97, סמוך לשעה 17:00, בדירתם שברחוב החרוב 61 בקציר, תקף המבקש את אשתו (להלן: המתלוננת) שלא כדין, ירק עליה, סחפה והפילה על רצפת המקלחת.

בית-משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת פ' ארגמן) זיכה את המבקש, במסגרת ההגנה שבסעיף 34יז' לחוק, משמע במסגרת הגנת זוטי דברים. בהכרעתו, קבע בית-המשפט, כי העדה העיקרית בעניינו של המבקש, המתלוננת אשר כיום גרושה ממנו, הינה עדה עוינת, אשר את גרסתה אין לקבל כאמינה ועל בסיסה לא ניתן להרשיע את המבקש. לפיכך, לאור העובדה, כי כל שהוכח בעניינו של המבקש, הוא חילופי יריקות אשר ייתכן וכללו יריקה אשר פגעה בפניה של המתלוננת, הרי שמדובר במעשה קל ערך שניתן להוציאו מתוך מתחם ההליך הפלילי.

על הכרעת דין זו הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורו הלין המבקש על כך, שבית-משפט השלום לא נענה לבקשתו לחייב את המשיבה לפצותו בסכום סביר כפיצויים והוצאות, לפי סעיף 80 לחוק. לטענתו, לאור זיכויו המוחלט, מתקיימות נסיבות המצדיקות לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות הגנתו ובפיצוי בשל האשמה ממנה זוכה.

בית-המשפט המחוזי ( כבוד סגן-הנשיא ח' פיזם, והשופטים י' גריל ו-א' רזי ) דחה את ערעורו של המבקש, ביום 7.6.05, בקובעו, כי זכאות לפיצוי ולהחזר הוצאות הגנה מחייבת נאשם לעבור שלושה שלבים: תנאי סף, אשר הינו זיכוי או ביטול כתב אישום; עילת הזכאות ושיקול דעת בית-המשפט. בעניינו של המבקש, קבע בית-המשפט, כי השלב השני - דהיינו הוכחת קיומה של עילה מבין עילות הזכאות לסעיף 80(א) לחוק, עילת "היעדר יסוד אשמה" ועילת "הנסיבות האחרות", המצדיקות פיצוי - איננו עומד למבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

בגדר הבקשה, שב המבקש על טענותיו כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר נתן פסק-דין "כלאחר יד" תוך התעלמות מהראיות בעניינו של המבקש. עוד טוען המבקש, כי יש לקבל את בקשתו, משום שבפסיקה אין התייחסות מספקת לעניין תשלום פיצויים והוצאות, אשר מגיעים לפי סעיף 80 לחוק לנאשם, אשר איננו מיוצג.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הבקשה. לטענתה, אין לערוך דיון שלישי במקרה, משום שבקשתו של המבקש לא מעלה כל שאלה משפטית או בעלת חשיבות ציבורית. בנוסף, לטענתה, השיקולים בדבר זכאותו של המבקש לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק, נידונו בהרחבה בפסיקה בעבר ופסק דינו של בית-המשפט המחוזי מהווה יישום ההלכות הקבועות. בנוסף, טוענת המשיבה, כי לגופו של עניין, אמנם זוכה המבקש בדין, אך לא כל זיכוי גורר בעקבותיו פסיקת פיצויים באופן אוטומטי וכך הוא המקרה בעניינו של המבקש.

דין הבקשה להידחות.

ככלל, הלכה היא, כי הרשות לקבלת רשות ערעור, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לצדדים היושבים בהכרעה במחלוקת. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון נוסף בעניינו של המבקש ואין בטיעוני המבקש כל "חשיבות ציבורית".

אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. נראה לי, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי המבקש לא עומד בתנאי הסף של הוכחת קיומה של עילה מבין עילות הזכאות לסעיף 80(א) לחוק. שכן בית-המשפט המחוזי קבע, כי בין בני-הזוג הוחלפו יריקות במהלך הויכוח, אולם לא נקבע, כי המבקש לא תקף כלל את אשתו, אלא, כי עומדת לו הגנה של "זוטי דברים". בנסיבות אלה נראה, כי החלטת המשיבה להעמיד לדין את המבקש בגין תקיפה – הייתה סבירה. והרי שתי עילות מונה סעיף 80(א) לחוק לפיצוי או לשיפוי נאשם שזוכה. האחת, כי "לא היה יסוד לאשמה", והשנייה, כי התקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". יתרה מכך, יש לציין, כי אף בשקילת הנסיבות המקימות זכות לפיצוי כנגד הנסיבות המצדיקות שלילת הפיצוי, נתון לבית-המשפט שיקול-דעת רחב. כך נקבע בע"פ 4492/01 דוד עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734:

"בהפעל שיקול-דעתו האמור עשוי בית-המשפט לייחס משקל גם לשיקולים כלליים של מדיניות משפטית שאינם מיוחדים למקרהו של הנאשם המבקש, כגון, "שיקולים חוקתיים, מוסדיים ותקציביים, או השיקול שלא לרפות את ידי התביעה מלבחון מחדש את המשך ניהולו של ההליך הפלילי"( ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל [טרם פורסם; פסקה 10 לפסק-הדין])".

כמו-כן, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, לא נראה, כי בעקבות העמדתו של המבקש לדין נגרם לו עוול מיוחד. כך למשל, גם טענתו של המבקש, כי אלמלא הגשת כתב האישום ניתן היה למנוע את הגירושין, נראית טענה בלתי סבירה, במיוחד לאור העובדה שהמתלוננת ביטלה את התלונה שהגישה כנגד המבקש במהלך המשפט, בטענה, כי השניים השלימו ביניהם וכי היא מעוניינת לשמור על שלום בית.

לפיכך, לאור כל האמור, לא מצאתי כל מקום להתערב בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית .