רע"פ 7447/06 רולאן יודוב נ. התובע הצבאי הראשי

1.

ביום 8.3.2005 נגדעו חייו של קצין צה"ל, ניב-יה דורבן ז"ל, לאחר שנורה מנשקו האישי של המבקש, יודוב רולן, חייל בשירות חובה. כתב-האישום שהוגש נגד המבקש ייחס לו שני אישומים: בראשון נטען, כי לאחר שהחליט לגנוב רכב אשר היה בחזקת המנוח, הוא ניגש אליו, סימן לו באמצעות קנה הנשק להתרחק מהרכב, כיוון את הנשק לעבר בטנו ומיד לאחר מכן ירה בו. האישום השני עסק בניסיונו של המבקש לגנוב את רכבו של המנוח. נטען כי הוא ניסה להתניע את הרכב, אולם לא הצליח בכך, ונאלץ להימלט מהמקום נוכח הגעתו של אזרח חמוש. המבקש לא התכחש לכך שגרם למותו של המנוח, אולם, טען בפני בית-הדין הצבאי המחוזי בחיפה, כי בהתחשב בכמויות האלכוהול אשר צרך עובר לאירוע, עומד לו הסייג לאחריות פלילית מחמת שכרות, מכוח סעיפים 34ט(ב) ו-34ט(ה) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). בית-הדין הצבאי המחוזי דחה טענה זו וקבע: "הוכח בפנינו מעבר לכל ספק סביר, [שהמבקש] פעל בשעת האירוע, לפניו ואחריו כשהוא במלוא חושיו, סובל אמנם מ"הסרת עכבות חלקית" - פועל יוצא של שתיית אלכוהול מרובה - אך כאשר הוא מודע למעשיו, מבין את משמעותם ומעוניין בתוצאותיהם" (עמ' 173 להכרעת-הדין). עוד נקבע, כי בעת ביצוע המעשה לא היה המבקש חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. נהפוך הוא, הוא היה מודע למעשיו ולכל פרט מפרטי העבירה.

בהגיעו למסקנה זו התבסס בית-הדין על מכלול פעולותיו של המבקש עובר למעשה הירי, במהלכו ולאחריו, וכן על עדותו של מומחה התביעה אותה העדיף על פני זו של מומחה ההגנה. לאור זאת, הורשע המבקש בעבירה של רצח ("גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה"), ובניסיון לגנוב רכב, לפי סעיפים 300(א)(3), 383(א)(1), 413ב, בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה נדון המבקש, בדעת רוב, למאסר עולם. דעת המיעוט סברה, כי יש להעמיד את עונשו של המבקש על עשרים שנות מאסר.

2.

המבקש ערער על פסק-הדין בפני בית-הדין הצבאי לערעורים. טענתו העיקרית כנגד הכרעת-הדין היתה כי בית-הדין הצבאי המחוזי שגה בקביעתו העובדתית כי בעת ביצוע העבירות הוא לא היה נתון ב"מצב של שכרות" כהגדרתו בחוק העונשין. המבקש טען כי נוכח "נזק ראייתי" שנגרם לו ואובדן חומר חקירה בעניינו, מן הדין היה לקבוע כי הוא היה נתון במצב זה, ולו מחמת הספק. הנזק הראייתי אליו כיוון המבקש נגרם לו, לטענתו, בעקבות מספר מחדלי חקירה: לא נערכה לו בדיקת שהיתה מאפשרת לקבוע את רמת האלכוהול בדמו בעת ביצוע המעשה;

דגימת שתן שניטלה ממנו נשלחה למכון לטוקסיקולוגיה לשם בדיקת הימצאותם של סמים, אולם הושמדה לאחר שהתשובה שהתקבלה היתה שלילית, מבלי שנערכה בה בדיקה לגילוי ריכוז האלכוהול; מספר רב של עדויות שנגבו על-ידי רשויות החקירה, ושהאמור בהן עשוי היה להיות בעל השפעה על זירת המחלוקת, אבדו. עוד הלין המבקש על האופן בו נקבעו הממצאים העובדתיים על-ידי בית-הדין הצבאי, וכן על דרך הכרעתו במחלוקת בין המומחים, אשר הציגו חוות-דעת אודות מצבו הקוגניטיבי בעת ביצוען של העבירות. באשר לגזר-הדין, נטען כי בנסיבות העניין, היתה הצדקה להחיל את הוראת סעיף 25 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: "חוק השיפוט הצבאי"), אשר הקנתה סמכות לבתי-הדין הצבאיים להימנע מהטלת עונש החובה הקבוע בדין הכללי. זאת, לטענת המבקש, נוכח קיומו של "קשר סיבתי עובדתי" בין ביצוע העבירה לבין שירותו הצבאי, וכן נוכח העובדה כי החזיק שלא מרצונו בכלי הנשק ממנו נורה המנוח. בית-הדין הצבאי לערעורים דחה את טענות המבקש כנגד הכרעת-הדין וקבע: "המבחן [ביחס לסייג השכרות]

אינו כמותי , בדבר כמות המשקאות האלכוהוליים, שאותם לגם אדם טרם ביצוע העבירה, כי אם מבחן איכותי תפקודי , המבקש לשים את הדגש על מידת השפעת המשקה האלכוהולי על הכרתו ותפקודו של מבצע העבירה בעת ביצועה" (עמ' 12 לפסק-הדין). משכך, אימץ בית-הדין הצבאי לערעורים את קביעתה של הערכאה הדיונית לפיה על המבקש לא חל סייג השכרות, אם כי הסתייג מן הקביעה שהוא היה במלוא חושיו בעת ביצוע המעשה. בית-הדין הצבאי לערעורים דחה אף את ערעורו של המבקש כנגד גזר-הדין, בקובעו כי אין מקום להחיל את הוראת סעיף 25 לחוק השיפוט הצבאי, שכן היא ניתנת ליישום במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, הקשורים בתנאים המיוחדים של השירות הצבאי, בעוד שבמקרה דנן "נסיבות התרחשות האירוע אינן צבאיות כלל ועיקר" (עמ' 56 לפסק-הדין).

3.

כנגד החלטה אחרונה זו, ומכח הוראתו של סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, הוגשה הבקשה הנוכחית, בה עותר המבקש להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית, כאשר בפיו מרבית הטענות אותן העלה בפני ערכאת הערעור וכן שלל טענות חדשות. בין השאר, מציין הוא, כי העמדתו לדין בפני בית-דין צבאי בעבירת רצח שלא אירעה בנסיבות צבאיות, לקתה בחוסר סמכות עניינית, שכן עניינו לא הובא כלל בפני היועץ המשפטי לממשלה, לצורך קבלת החלטה בדבר הערכאה המתאימה להעמדתו לדין, כמתחייב מסעיף 14 לחוק השיפוט הצבאי. המבקש סבור עוד, כי הרשעתו על-ידי מותב שלא הורכב כולו משופטים מקצועיים, הסב לו עוול. עוד טוען הוא, כי בית-הדין הצבאי לערעורים פעל על פי סטנדרט שגוי, שעה שבחן את השאלה אם בשעת המעשה היה המבקש "חסר יכולת של ממש" – תנאי לתחולת הגנת השכרות. לגרסתו, יכולת מינימאלית או נמוכה מאוד להבין את המעשה או את הפסול שבו, הגם שאינה "חוסר יכולת של ממש", אינה אמורה לשלול את קיומו של הסייג. כאמור, בפיו של המבקש השגות גם כנגד גזר-הדין. נטען, כי בית-הדין הצבאי לערעורים שגה באופן בו יישם את הוראת סעיף 25 לחוק השיפוט הצבאי. להשקפתו, הוראה זו מאפשרת לחרוג מעונש החובה הקבוע לצידן של העבירות, גם כאשר העבירה בוצעה בנסיבות "אזרחיות" ולא רק במצבים בהן הפרת החוק קשורה לשירות הצבאי. במקרה דנן, טוען המבקש, יש להתחשב בכך שאשמתו המוסרית נמוכה יותר מזו של אדם אשר היה אדיש לתוצאה הקטלנית ולא היה נתון תחת השפעת אלכוהול. עוד טוען המבקש, כי יש להחיל עליו את הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין, המאפשרת ענישה מופחתת במצב בו בשל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם, במידה ניכרת, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה. לדידו של המבקש, הפרשנות הראויה להוראה זו כוללת בחובה ענישה מופחתת גם בגין עבירת רצח שנעברה שעה שהאדם היה במצב של שכרות קשה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הכלל הנוהג – הן בעבירות שנדונו בבתי-משפט אזרחיים והן בעבירות שנדונו בבתי-הדין הצבאיים – הינו כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123; רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מב(1) 45; וכן ראו סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי: "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש"). במקרה דנן, חרף ניסיונו של המבקש להעניק לטענותיו אצטלה של סוגיות משפטיות, בפועל מדובר בטענות של עובדה שאינן מגלות עילה לקיומו של ערעור שני. יתרה מכך, גם בחינת הטענות לגופן אינה מגלה כי הערכאות הצבאיות נתפסו לתוצאה שגויה.

ראשית, לא מצאתי בסיס לטענת חוסר הסמכות אשר בפי המבקש. הוראת סעיף 14 לחוק השיפוט הצבאי, קובעת כי בית-הדין הצבאי מוסמך לדון גם בעבירה שאיננה צבאית, אולם, ליועץ המשפטי לממשלה הוקנה שיקול דעת להורות – בכל עת עד להכרעת-הדין – כי המשפט יתברר בפני בית-משפט אזרחי. במקרה דנן לא ניתנה הוראה כזו, ומשכך פעל בית-הדין הצבאי בגדר סמכותו. משכך גם אין זה מעלה ואין זה מוריד אם קיימים מקרי רצח אחרים בהם הורה היועץ המשפטי על העמדתם לדין של חיילים בפני בתי-משפט אזרחיים, טענה בה מנסה באת-כח המבקש להיאחז עתה. מכל מקום, ברי כי אין זה המקום ואין זו העת להעלות טענות שיש למבקש בדבר הדרך בה הפעיל – או לא הפעיל – היועץ המשפטי לממשלה את

שיקול-דעתו.

5.

באשר לטענות המבקש בדבר "נזק ראייתי" שנגרם לו . בית-הדין הצבאי לערעורים התייחס זה מכבר לקשיים שמעלים מחדלי החקירה אותם העלה המבקש, ברם, קבע כי חרף קשיים אלו הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. בנוסף, הצביע בית-הדין הצבאי לערעורים על "שרשרת ראיות, המצביעות על יכולת רצייה ותובנה של המעשה והפסול הטמון בו, ואשר אינן מתיישבות עם קיומו של מצב של שכרות, כהגדרתו בדין" (עמ' 24 לפסק-הדין). נוכח ממצא עובדתי זה מתייתרת הטענה בדבר נזק ראייתי, שהרי לעניין סייג השכרות, הכמות המדויקת של האלכוהול ממילא לא יכולה להוות ראיה בלעדית. עמדתי על כך באחת הפרשות, כשציינתי כי אין זה די שבדמו של אדם תמצא כמות חריגה של אלכוהול, ויש להוסיף ולבחון את ההשפעה שהייתה לכך על תפקודו (ע"פ 2454/02 טיקמן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, מיום

12.12.05). כך או כך, המומחה שהעיד מטעם ההגנה הסכים כי ריכוז האלכוהול שהיה בדמו של המבקש בעת ביצוע העבירה היה גבוה, בסביבות 200 מ"ג אחוז ואף למעלה מכך, בדומה להערכתו של מומחה ההגנה. משכך, אינני סבור כי למבקש נגרם עיוות-דין בשל אותם "נזקים ראייתיים", ככל שהיו כאלה.

לא מצאתי ממש גם בטענת המבקש בדבר חשש להפעלת סטנדרטים שגויים על-ידי בית-הדין הצבאי לערעורים, שעה שבא לקבוע אם היה המבקש במקרה זה "חסר יכולת של ממש". עיון בפסק-הדין של בית-הדין הצבאי לערעורים, מעלה כי בית-הדין הגיע למסקנה פוזיטיבית לפיה המבקש היה מודע למעשיו, הבין את המעשה ואת הפסול הטמון בו, וכי השפעת האלכוהול הצטמצמה להסרת עכבות חלקית בלבד. במילים אחרות, הוכח כי רמת ההבנה של המבקש היתה גבוהה מיכולת מינימאלית גרידא, ובאופן שאינו שולל את אחריותו למעשיו.

6.

גם בהשגותיו של המבקש כנגד העונש אין ממש. באשר להפעלתה של הסמכות הקבועה בסעיף 25 לחוק השיפוט הצבאי – הוראה זו תוקנה בשנת תשס"ד אולם תיקון זה אינו חל בעניינו של המבקש, גם לאור העובדה שבמועד ביצוע העבירה הוא טרם נכנס לתוקפו, וגם מכיוון שהוא בבחינת הסדר המחמיר עם הנאשם. ביחס לניסוחו הקודם של הסעיף כבר נקבע בעבר, כי השימוש בסמכות הקבועה בו המאפשרת לבית-הדין לסטות מעונש החובה הקבוע לעבירה, יעשה במקרים חריגים ויוצאי-דופן בלבד, הקשורים בתנאים המיוחדים של השירות הצבאי ואשר מצדיקים הטלת עונש מופחת (רע"פ 3829/99 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 289, 292). מכאן המסקנה שלא מדובר בהלכה חדשה או טעות ביישומה על-ידי בית-הדין. זאת ועוד, זוהי גם עמדתם העקבית של בתי-הדין הצבאיים (ראו ע/158/98

כהן נ' התובע הצבאי הראשי (מיום 10.5.99); ע/332/82 חזון נ' התובע הצבאי הראשי (מיום 13.1.83) ; ע/67/80 אזולאי נ' התובע הצבאי הראשי ). בית-הדין הצבאי לערעורים קבע כי התנאים החריגים הנדרשים לשם הקלה בעונש החובה לא התקיימו בעניינו של המבקש, ואינני סבור כי הוכחה עילה להתערב בקביעה זו, שאף היא, בסופו של יום, עניין שבעובדה. לבסוף, טענת המבקש בדבר תחולת הוראתו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין, ראוי היה לה שתישמע בפני הערכאות הקודמות. אמנם, שאלה היא אם הוראת הסעיף, הדנה בעונש מופחת, מכוונת גם למצבים של שכרות, אולם אף אם התשובה לכך הנה חיובית – ואינני קובע כי זו עמדתי בסוגיה – אין בכך לסייע בידו של המבקש, שהרי נקבע כי הוא פעל כאשר הוא מודע למעשיו, מבין את משמעותם ומעוניין בתוצאותיהם.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.