רע"פ 7460/98 אלי ליפר נ. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה

1.כנגד המבקש הוצא צו הריסה מנהלי לאחר שהפר צו הפסקת בניה מנהלי, וכן צו הפסקת בניה שיפוטי. המבקש פנה לבית משפט השלום בבקשה להתלות את צו ההריסה, ובקשתו נדחתה. ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. במישור העובדתי נקבע בשתי הערכאות כי עדותו של המבקש לא היתה מהימנה הן ביחס לזכויותיו בקרקע, הן ביחס להתקדמות הבניה עליה, והן בענינים אחרים. על בסיס ההכרעות העובדתיות נדחו אחת לאחת טענותיו המשפטיות של המבקש כגון טענת הפליה וטענתו לסעד מן הצדק. מכאן הבקשה לרשות לערער.

חלקה העיקרי של הבקשה מוקדש לתקיפת הממצאים העובדתיים בערכאות דלמטה. אך טענות אלה אינן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי.

2.עם זאת ראויה טענה אחת לתשומת לב. טענה זו נטענה גם בבית המשפט המחוזי (אך כפי הנראה לא נטענה בערכאה הראשונה): נטען כנגד תצהיר המהנדס כי איננו חוקי משום שנטענו בו טענות עובדתיות חלופיות. כך נטען בו "שלא נסתיימה הקמת הבנין או שנסתיימה לא יותר משישים יום לפני הגשת תצהיר זה" וכן "אין הבנין מאוכלס או שאינו מאוכלס תקופה שאינה עולה על שלושים יום". בית המשפט המחוזי דחה את הטענה בהתבססו על תיקונו של סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- המורה כי המצהיר יצהיר לפי "ידיעתו" ולא לפי "ידיעתו האישית". זאת משום שהתצהיר מבוסס לעתים קרובות על דו"חות ביקורת של מפקחים אשר ביקרו במקום ועשוי להיווצר פער זמנים בין מועד מתן התצהיר לבין מועד הביקורת שבמהלכן עשויים הנתונים העובדתיים בשטח להשתנות. בתשובתו מציין המשיב שוב את ענין תיקון החוק, ומציין גם את הערתו של שופט בית המשפט המחוזי שאולי היה מקום לנסח את התצהיר באופן שונה, אך אין הניסוח מהווה פגם היורד לשורשו של ענין, ומשום כך אין מקום לקבוע כי התצהיר פגום מיסודו.

3.ניסוח התצהיר באופן חלופי אינו מניח את דעתי, ומן הראוי שתינתן הנחיה לועדות התכנון והבניה להימנע מהגשת תצהירים כאלה; אילו עמדה שאלה זו בפני עצמה יתכן שהיה מקום לתת למבקש, רשות לערער בשאלה זו בלבד, אך לאחר שעיינתי בממצאים העובדתיים, כפי שנקבעו בערכאות שקדמו לי נחה דעתי שבנסיבות הענין לא נגרם למבקש עיוות דין עקב הפגם.

בנסיבות אלו דוחה אני את הבקשה לרשות לערער.