רע"פ 7467/07 יעקב קוניק נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בחיפה הרשיע את המבקש בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, על יסוד העובדות הבאות: המבקש שימש כמנהל פרויקט להרחבת מפעל בקיבוץ החותרים, במסגרתו היתה כוונה להתקין בחזית המפעל שלט חדש. לצורך כך נעזרו יצרן השלטים ואחד מפועליו, אלכסנדר מלניקוב ז"ל (להלן: המנוח), בפיגום שהיה במקום. המבקש הורה להם להעביר את הפיגום למקום התקנת השלט דרך כביש הסמוך למפעל, בציינו כי הפיגום כבר הועבר בדרך זו בעבר. בעת שהעבירו את הפיגום, ובשל הקרבה לקו החשמל החוצה את הכביש, התחשמלו השניים, וכתוצאה מכך נגרם מותו של המנוח. יחד עם המבקש הורשע גם יצרן השלטים בגין חלקו בגרימת מותו של המנוח. בעקבות ההרשעה, נגזרו למבקש שלושה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ו-12 חודשים נוספים על-תנאי.

2.

המבקש הביא את השגותיו על הרשעתו בפניו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, שם טען, כי התאונה אירעה בשטח ציבורי, מחוץ לתחום אחריותו, וכי הוא לא חב חובת זהירות כלפי המנוח הואיל ולא היה מעבידו. כל שעשה – נטען – היה מתן עצה כיצד להעביר את הפיגום. עוד נטען, כי המבקש לא צפה את סכנת ההתחשמלות ולא היה עליו לצפותה. בפיו של המבקש היו השגות גם כנגד העונש שהושת עליו.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור על כל חלקיו, וקבע כי בדין הורשע המבקש. הודגש, כי המבקש היה בבחינת "מבצע בניה" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, ומשכך, ובהתאם לתקנה 164 לאותן תקנות, הוא נושא באחריות בעת ביצוע עבודה בקרבת קווי חשמל.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, ובפיו, מלבד הטענות נגד הכרעת-הדין אותן הביא בפני בית-המשפט המחוזי, טענה נוספת: הקביעה כי הוא מהווה "מבצע בניה" לא נטענה בכתב-האישום ולא נקבעה על-ידי בית-משפט השלום בפסק-דינו.

4.

דין הבקשה להידחות. דומה כי בריח התיכון שלה מצוי בטענה בדבר תפקידו השולי של המבקש בפרויקט. ברם, טענה זו נדחתה על ידי הערכאה הדיונית, שמצאה כי המבקש היה אחראי על הפרויקט מטעם הקיבוץ, והוא זה אשר הורה להעביר את הפיגום בדרך שהועבר (עמ' 17 להכרעת-הדין, וכן ראו עמ' 12-11 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי). המבקש, מנהל הפרויקט, הורה כיצד לשנע את הפיגום, ואף הודיע כי הפיגום הועבר בצורה זו בעבר, אך למצער, לא ציין כי הדבר נעשה כאשר הפיגום מונמך. בפעולתו זו, הוא התרשל כלפי המנוח, ואין העובדה כי האחרון התחשמל בשטח הציבורי שבסמוך למפעל גורעת מאחריותו. בית-משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים כדוגמת תפקידו של המבקש בפרויקט, והדבר נכון שבעתיים מקום שמדובר בערכאת ערעור שנייה. עניינו של המבקש נידון בפני שתי ערכאות שנתנו דעתן לנסיבות קרות התאונה ולחלקו של המבקש בהן – ובכך די.

באשר לקביעתו של בית-המשפט המחוזי כי המבקש שימש "מבצע בניה" – קביעה זו הינה בסמכות בית-המשפט. סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי ניתן "להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, ... [אף] אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". אכן, מדובר בעובדה שזכרה לא בא בכתב-האישום, ואשר מבססת את חובת זהירותו כלפי המנוח. המבקש שטח טענותיו בדבר אופי תפקידו בפרויקט, ובכך מולאה הדרישה כי תינתן לו הזדמנות סבירה להתגונן. יתרה מכך, הקמתה של חובת זהירות אינה נסמכת על קביעה זו לבדה, וטעמיו של בית-משפט השלום – כי המבקש התרשל בכך שלא נתן דעתו אודות כבל החשמל – היו אף הם מקובלים על בית-המשפט המחוזי (עמ' 16 לפסק-הדין). משום כך, גם לו היה ממש בטענתו של המבקש, הרי שלא נגרם לו כל עיוות-דין בקביעה זו, שהתווספה לקביעותיה של הערכאה הדיונית אשר בכוחן היה די כדי להרשיעו (סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982).

אשר על כן, הבקשה נדחית.