רע"פ 7490/07 יוסף סייג נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובהמשך גזר לו 18 חודשי מאסר ו-12 חודשי מאסר על תנאי.

2.

על-פי האישום הראשון, המבקש, שהיה באותה תקופה עורך-דין ובעל מרבית המניות בחברה שבבעלותה מספר דירות, הסתיר את בעלותו זו מעורך-דינו של קונה אשר התעניין ברכישת דירה מן החברה, תוך שהוא מציג עצמו בפניו כבא כוח הבעלים. במהלך התקשרותו עם עורך-דינו של הקונה, קיבל ממנו המבקש כספים, שאת חלקם התחייב להפקיד בחשבון נאמנות, ובחלקם הנותר התחייב לפרוע את המשכנתא שרבצה על הנכס ולמחוק את הערת האזהרה שהייתה רשומה עליו. המבקש נמנע מלבצע פעולות אלו, ותחת זאת עשה שימוש בכספים לצרכיו האישיים. עם היוודע דבר מחדליו של המבקש לעורך-דינו של הקונה, זומן המבקש לפגישה עם עורך הדין ועם מעסיקו אשר שימש אף הוא כנציג הקונה, במהלכה חתם על הצהרה לפיה הסתיר עד כה את דבר היותו בעל מניות בחברה, ואף נמנע מביצוע התחייבויותיו. באותה הצהרה התחייב המבקש להשלים את החיובים שנטל על עצמו, וכדי להפיס את דעת נציגי הקונה, אף הצהיר כי ימשכן לטובתו שני נכסים הרשומים על שמו. ברם, לגבי הנכס הראשון מבין השניים הסתבר כי למבקש אין בו זכויות, ואילו על הנכס השני רבצו מיסים וחובות אשר הפכו את מימוש העברתו לחסר ערך כספי.

על פי האישום השני בכתב האישום, ניהל המבקש משא ומתן נוסף עם נציג חברה שהייתה מעוניינת ברכישת דירה, וגם אז הוא נמנע מציון דבר היותו בעל הנכס והציג עצמו כבא כוחו בלבד. המשיב אף לא עמד בהתחייבותו להשיב לנציג החברה את הסכום שנמסר לו כנאמן, ושאותו התחייב להשיב אם לא תצא העסקה אל הפועל – כפי שאכן ארע. כן נמנע המבקש מהעברת זכויותיו בנכס אחר לטובת החברה הרוכשת, העברה אותה התחייב לבצע כפיצוי בגין מחדליו.

3.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש תוך שהוא מקבל את עמדת המשיבה בשני האישומים, ומוצא כמהימנה את עדותם של העדים מטעמה, וביניהם הנציגים שמולם ניהל המבקש את המגעים השונים, וכן מנהל הבנק בו התנהל חשבון המבקש בזמנים הרלבנטיים לכתב-האישום. במסגרת האישום הראשון, נדחתה טענת המבקש לפיה סבר כי זהותו כבעל הנכס הייתה ידועה לנציג הקונה, תוך שצוין כי המבקש נמנע מזימון עדים שיתמכו בגרסתו. כן נדחו טענות המבקש לפיהן לא התחייב לפתוח חשבון נאמנות, ואף לא להסדיר את המשכנתא ולמחוק הערת אזהרה שרבצה על הדירה. עוד נדחתה גרסת המבקש לפיה לא עשה בכספים שנמסרו לו שימוש לצרכיו הפרטיים, וכי משכן את זכויותיו בשני נכסים לטובת הקונה, כפי שהתחייב. גם במסגרת האישום השני נדחו טענות המבקש. כך, נדחתה טענתו לפיה הכסף שהועבר לידיו היה אמור להשתלם כסכום אישי עבורו, בבחינת תשלום החורג מהתמורה החוזית עליה הוסכם. כן נדחו הטענות כי המבקש נהג בתום-לב במהלך ההתקשרות, ואף פעל כדי לקדם את העברת הנכס לנציג החברה.

4.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, וכוון כנגד פסק-דינה של ערכאת הדיון, נדחה. בהתייחס לאישום הראשון נקבע כי המבקש פעל במודעות מלאה, ומתוך כוונה לקבל דבר במרמה, וכי התקיים קשר סיבתי בין פעולות המבקש לבין קבלת הכספים. כן נדחו הטענות שכוונו כנגד מהימנות עדויות התביעה המרכזיות, ונקבע, כי הודאה שמסר הנאשם בפני בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין – ושלגביה טען כי אין היא קבילה בערכאות אחרות – היא הודיית חוץ אשר ניתן לעשות בה שימוש במסגרת ההליך הנדון. ביחס לאישום השני, דחה בית-המשפט את הטענה כי הסכום ששולם למבקש לא הועבר במסגרת הסדר נאמנות, אלא כתשלום שלא הועלה על הכתב ושדבר קבלתו לא היה אמור להיוודע. בהתייחס לסכום זה נקבע עוד, כי:

"הגדרת הכספים כ'כסף שחור' איננה בעלת חשיבות מכרעת ביחס למצג שהוצג בפני דוידי [ נציג הקונה ], משנמצא כי לדוידי

הייתה ציפייה לקבל חזרה את הכספים שהופקדו אצל ה'נאמן', 'עם דרישתו הראשונה', במקרה של אי מימוש העסקה, ולא ניתן ללמוד מכך מה ידע דוידי על הבעלות האישית של המערער בנכס" (עמ' 20 לפסק-הדין).

כן דחתה ערכאת הערעור את הטעמים שהועלו כנגד חומרת העונש.

5.

עתה עותר המבקש, אשר סיים לשאת בתקופת המאסר שהושתה עליו, ליתן לו רשות לערער על הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו הטענות אשר שימשו אותו בפני ערכאת הערעור הראשונה, כשעליהן הוא מוסיף את אלה: לעניין האישום הראשון, נטען כי שגה בית-המשפט קמא בקובעו כי גרסת המערער לפיה ידע נציג הקונה על היותו בעל הנכס, היא בעלת משקל מועט. גם ביחס לאישום השני חזר המבקש על גרסתו כי נציג החברה הרוכשת ידע כי הוא בעליה של הדירה, ולטענתו ראיה לכך היא הודעה במשטרה בה מסר הנציג כי המבקש הוא "שותף סמוי בנכס".

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכחה בפני עילה ליתן רשות לערער. השגות המבקש מופנות כנגד עניינים שבעובדה ומהימנות, בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, מקל וחומר ערכאת ערעור שנייה (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 690; ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 265) . אף לגופן של הטענות, לא נמצא מקום להיעתר להן. הטענה כי נציג הקונה ידע כי המבקש הוא בעליו של הנכס, היא טענה מאוחרת שנטענה לראשונה רק במהלך עדותו של המבקש. לשיהוי זה במסירת הגרסה לא נתן המבקש הסבר, והוא אף נמנע מזימון עדים מרכזיים שלטענתו היו יכולים לתמוך בגרסתו. במצב דברים זה, היה בכך כדי לפגוע במשקל גרסתו של המבקש, ובדין ציינה ערכאת הערעור כי להימנעות זו מזימון עדים נודעת משמעות ראייתית לחובתו (השוו: ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל , לא פורסם (04.9.06) ; ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם (20.2.05) ). כך או כך, בית-המשפט עמד על הראיות והטעמים הרבים העומדים בפני עצמם, ובהם חוסר מהימנותו של העד שהובא מטעם המבקש, ואשר הובילו אותו לדחות את דברי המבקש כאילו ידע נציג הקונה על היותו בעל הנכס. אף את הטענה המועלית במסגרת האישום השני כנגד דברי הנציג, אינני מוצא לנכון לקבל. בית-המשפט המחוזי התייחס לטענה זו וציין, כי תוכן ההודעה במשטרה נתון לפרשנויות שונות, ומנגד, כי קיימות ראיות אחרות התומכות בגרסת המשיבה, לפיה הבין הנציג רק בשלב מאוחר כי המבקש הוא בעליה של הדירה.

יתר הטענות אשר פורטו בבקשה, החוזרות על טענות שהועלו בערעור בפני בית-משפט קמא, עוסקות אף הן בעניינים שבעובדה, ועל כן לא מצאתי כי הן מצדיקות דיון בפני ערכאה זו.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.