רע"פ 75/03פורטונה מזל ברדה נ. מנשה ברדה

המשיב הגיש לבית-משפט השלום בירושלים תביעה כנגד המבקשת לפירוק שיתוף בשתי דירות מגורים צמודות. משנדחתה תביעתו, ערער המשיב על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בירושלים. במהלך הדיון בפני בית-המשפט המחוזי הצהירו הצדדים כי הם מסכימים שהערעור יתקבל, והדיון יוחזר לבית-משפט השלום לביצוע פירוק השיתוף בשתי הדירות. בתאריך 8.5.96 ניתן להסכמתם תוקף של פסק-דין.

בית-משפט השלום, שאליו הוחזר הדיון, הורה בפסק-דינו מתאריך 10.11.97 על חלוקת שתי הדירות באופן שיתקבלו מהן שלוש דירות, כך שהמבקשת תקבל את הדירה הגדולה והמשיב את שתי הדירות הקטנות. במקביל, ולבקשת המבקשת, הורה בית-הדין הרבני, שדן בענייני מזונותיה, על מתן צו מניעה זמני שאסר על ביצוע שינויים בדירות המגורים.

המשיב הגיש עתירה לבג"ץ, שקבע בפסק-דינו כי "אין להניח כי בית הדין הרבני יתערב בביצוע פסק-הדין והחלטות בית-המשפט האזרחי". ואולם, המבקשת לא ביצעה את פסק-הדין, והמשיב הגיש לבית-משפט השלום בירושלים בקשה לפי פקודת ביזיון בית-משפט. בית-המשפט, לאחר שקיים דיון בבקשה, קבע כי מתום שבעה ימים מיום מתן החלטתו אי מילוי פסק-הדין, לרבות הודעת פינוי לדיירים ומתן אפשרות לבעלי מקצוע להיכנס לדירה לצורך מתן הצעת מחיר, יחייב את המבקשת בתשלום קנס בסך 300 ש"ח ליום.

המבקשת הגישה לבית-המשפט המחוזי בירושלים ערעור, בגדרו טענה כי היא מכירה בתקפות פסק-דינו של בית-משפט השלום ואינה מתנגדת לביצועו, אך יש בו כדי לפגוע בזכויותיה למזונות על-פי פסק-דינו של בית-הדין הרבני, שניתן עוד בטרם פתח המשיב בהליכי פירוק השיתוף בבית-משפט השלום. כן הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע שנתקבלה. בית-המשפט קבע, כי פסק-דינו של בית-משפט השלום הינו תקף וחלוט, והוא פועל יוצא מהסכמה של הצדדים כפי שהצהירו בפני בית-המשפט המחוזי, וכי על-כן פעלו בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי במסגרת סמכותם. עוד נקבע, כי הסכמת הצדדים ניתנה לאחר מתן החלטות ופסקי-דין בבית-הדין הרבני, כי בהסכמתה לפירוק השיתוף ויתרה המבקשת על כל זכות שהייתה לה, אם הייתה, על-פי אותם פסק-דין והחלטות, וכי על-כל-פנים המשיבה אינה זכאית לאותם הסעדים להם היא טוענת מכוח פסקי-הדין של בתי-הדין הרבניים, ואשר מכוחם לטענתה היא רשאית למנוע את פירוק השיתוף בדירות. לבסוף קבע בית-המשפט, כי השתלשלות האירועים במשך שבע השנים האחרונות מביאה למסקנה חד משמעית כי רק הליכי ביזיון בית-משפט יש בכוחם להביא לתוצאה של קיום פסק-דינו של בית-משפט השלום; וכי לפנים משורת הדין תשלם המבקשת את סכומי הקנס שנצטברו עד ליום הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, אם תבצע את פסק-הדין בתוך שלושים ימים מיום מתן פסק-הדין.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגדרה חזרה המבקשת על טענותיה בפני בית-המשפט המחוזי. מנגד תמך המשיב את יתדותיו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי והטעים, כי המבקשת, על-אף הצהרותיה, טרם החלה לקיים את פסקי-הדין שניתנו בעניינה.

יש לדחות את הבקשה. שכן, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינה הספציפי של המבקשת, והמצדיקה דיון בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגוף העניין יש לדחות את טענות המבקשת שנדונו בפני שתי ערכאות ובדין נדחו על-ידיהן. ההליכים בעניינם של הצדדים בבית-הדין הרבני ובבית-משפט השלום התקיימו בשני מישורים נפרדים, כפי שאף קבע היועץ המשפטי למערכת שיפוט בתי-הדין הרבניים במסגרת ההליכים בפני בג"ץ, ואין בטענות המבקשת כדי להצדיק את עיכוב הליכי הפירוק. בנסיבות העניין נחה דעתי כי אכן קם הצורך לנקוט בהליכים לפי פקודת ביזיון בית-המשפט, ואינני רואה מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.