רע"פ 7505/21 טל גויחמו נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים

ד' מרשק מרום, י' צלקובניק, ו ע' דרויאן-גמליאל ) בעפ"ת 30116-05-21, מיום 4.10.2021, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (השופטת א' וישקין ) בגמ"ר 7007-05-18, מימים 24.3.2021 ו-5.4.2021, בהתאמה.

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) ונהיגה ברכב בקלות ראש הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 62(2) ו-38(3) לפקודה.

לפי המתואר בכתב האישום, ביום 30.1.2018 בבוקר, בעת שנסע למקום עבודתו, המבקש סטה מנתיב נסיעתו וחצה את פס ההפרדה לעבר הנתיב הנגדי. באותה עת מאיר גולדין ז"ל (להלן:

המנוח ) נהג ברכבו בנתיב הנגדי, כשלצדו יושב בנו לירן.

משראה המנוח את רכבו של המבקש מתקרב לעברו החל בסטייה ימינה על מנת להימנע מפגיעה, אולם המבקש התנגש ברכבו של המנוח בעוצמה, בדופן הקדמי השמאלי. כתוצאה מהתאונה נגרמו ללירן פציעות שונות והמנוח נפגע באורח קשה, ולאחר ניסיונות החייאה בזירת התאונה נקבע מותו של המנוח.

3.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו, לאחר שמיעת הראיות, ביום 24.3.2021. צוין כי המבקש הודה באמור בכתב האישום בכל הנוגע לאופן התרחשות התאונה ותוצאותיה, אולם טען כי התאונה התרחשה בשל אובדן שליטה רגעי כתוצאה מאיבוד הכרה בעת התאונה.

4.

בית המשפט קבע כי טענת המבקש לאבדן הכרה לא הוכחה, וכי הוא לא הצליח לעורר ספק בדבר אשמתו. צוין כי בפסיקה נקבע "כלל דרך", לפיו עצם הסטייה מנתיב נסיעה לנתיב הנגדי מקים חזקה לפיה הנהג גרם לכך בהתרשלותו, ועל הנהג החובה להוכיח כי לא הייתה התרשלות.

5.

בית המשפט התייחס בהרחבה לחוות הדעת הרפואית מטעם מומחה ההגנה עליה המבקש התבסס. תואר כי מומחה ההגנה קבע כי ההסבר הסביר ביותר, ולמעשה היחיד, לסטיית המבקש מנתיבו ולגרימת התאונה הוא איבוד הכרה פתאומי – "סינקופה", וזאת, בין היתר, נוכח תקינות הרכב ותנאי הדרך, כמו גם מהירות הנסיעה, היעדרם של ממצאי סמים או אלכוהול בדמו ושעות שינה מספקות. בנוסף, ברכב הייתה מותקנת מערכת התרעה על סטייה מנתיב, אשר המבקש לא זכר כי השמיעה התרעה עובר לקרות התאונה.

מומחה ההגנה ציין כי מדובר באירוע הסינקופה הראשון שאירע למבקש בחייו, שהופיע באופן מפתיע ועם סיכוי התרחשות אפסי, וכי לא היה בעברו של המבקש כל גורם סיכון שהיה יכול לנבא התרחשות מסוג זה.

בית המשפט קבע שמדובר בתופעה "אשר לא היו לה כל סימנים מקדימים, ואף לא השאירה כל סימן על התרחשותה" וכי "אף לאחר התרחשותה, לכאורה, לא נמצאו סיבה או גורם אורגני-פיסיולוגי לאובדן ההכרה של הנאשם". על-כן, סבר כי "המדובר בטענה, שבהעדר כל ממצא אין אפשרות להוכחתה, ואף קשה לשלול קיומם [כך במקור, י' א' ]".

ביחס למומחה עצמו, נקבע כי "מכלול כישוריו הופעל באופן מגמתי תוך התעלמות ממכלול נסיבות רלוונטיות וחסר היה מידה של אובייקטיביות הדרושה מכל מומחה", משכך, ולאחר שפורטו מכלול הקשיים בעדותו, נקבע כי אין לאמץ את מסקנתו.

בית המשפט הוסיף וציין שלמבקש "אינטרס" להעלות טענה מעין זו, אשר למעשה כל נהג המעורב בתאונה יכול להעלותה – שכן היא מהווה "טענת הזהב" שעשויה לחלץ מאחריות פלילית.

6.

ביחס לגרסת המבקש, נקבע כי נמצאו בה "סתירות רבות", שכן בהודעות שמסר לאחר התאונה טען כי אינו יודע כיצד התאונה התרחשה וכי אינו זוכר מה קרה, ורק בתשובתו לכתב האישום בבית המשפט טען לאבדן הכרה. עוד, הודגש כי במשטרה המבקש מסר כי אותו יום התעורר בשעה 7:00, אולם ממחקרי התקשורת שבוצעו במכשיר הטלפון עלה כי קיים שיחה בשעה 6:17 וכן גלש באינטרנט בשעה 5:37.

עוד צוין כי שניות לאחר התאונה המבקש כבר "התהלך" מחוץ לרכב ושוחח עם הסובבים אותו – דבר המעמיד בספק את הטענה לאובדן הכרה, ואף מצביע על התאוששות מהירה מיד לאחר התאונה.

כמו כן, נקבע כי בחירת המבקש שלא להעיד מהווה חיזוק או סיוע לראיות התביעה, וכי טענתו כי לא היה כל צורך בעדותו מעבר להודעתו במשטרה אינה יכולה לעמוד, לאור הסתירות בגרסתו.

7.

בגזר דינו, בית המשפט עמד על הנזק הקשה שנגרם למשפחתו של המנוח, ובפרט לבנו, שנכח בתאונה. כן צוין כי התסקיר שהוגש בעניינו של המבקש אמנם כלל התרשמות חיובית ממנו, אך סופו של דבר – לאור חומרת העבירות ותוצאותיהן – המליץ שירות המבחן על מאסר בפועל.

נקבע כי מידת הפגיעה בערך המוגן של שמירת שלום עוברי דרך וחיי אדם גבוהה, לאור קיפוח חיי המנוח, וכי רף הרשלנות של המבקש הוא בינוני-גבוה. לאור האמור, סבר בית המשפט כי מתחם הענישה עומד על 12 עד 18 חודשי מאסר בפועל, וכן פסילת רישיון לתקופה של בין 10 ל-15 שנים.

בקביעת עונשו, בית המשפט שקל את דברי עדי ההגנה לטובת המבקש ואת עברו התעבורתי המועט. כן צוינה לקולה העובדה כי המבקש הסכים לצמצום גדר המחלוקת העובדתית, ומנגד נשקלה לחובתו העובדה שלא נטל אחריות מלאה.

נוכח כל האמור, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: 13 חודשי מאסר בפועל; 12 שנות פסילת רישיון, החל מיום 31.1.2018; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית או נהיגה בפסילה למשך 3 שנים; וכן פיצוי בסך 25,000 ש"ח.

8.

ערעור המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי נדחה, על שני חלקיו. צוין כי המבקש "הסתפק" בהעלאת גרסה שאינו זוכר דבר מן התאונה, ואף אם היתה עקבית – היא כלל לא עמדה לבחינה בבית המשפט ולא היה ניתן לבחון את מהימנותה. בהקשר זה, נדחתה הטענה כי לא היה טעם בהעדת המבקש, שכן נקבע כי מחומר הראיות שהוגש עלו סוגיות רבות שהיה ראוי לבררן בחקירה.

בהתייחס לחוות דעת המומחה, הודגש כי מדובר בממצא מהימנות מובהק שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה. בנוסף, צוין כי העובדה שהסתמך בעיקר על דבריו של המבקש היא "כשל ברור", כאשר לכך נוספות ההגעה למסקנתו על דרך השלילה, וכן אישורו בחקירתו הנגדית כי למעשה הסיכוי לאירוע של סינקופה הינו "אפסי".

אף לעניין העונש, בית המשפט המחוזי סבר כי בית משפט השלום "שקל את כל השיקולים העומדים לזכותו ולחובתו" וכי העונש שהוטל על המבקש ראוי בנסיבות אלו.

9.

בבקשה לפניי טוען המבקש כי בעניינו עולה סוגיה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" – העובדה כי חוות הדעת הרפואית שהגיש, המקימה סייג לאחריות פלילית, לא נסתרה על-ידי חוות דעת נגדית, ומשכך קם ספק סביר לטובתו.

נטען כי הערכאות הקודמות שגו בקביעותיהן לעניין התרשלות המבקש, שכן "לא יעלה עד הדעת כי נהג יסטה מרצונו, בשליטתו ועל פי צו מודעותו, בכביש מהיר, אל עבר מעקה הבטיחות, כאילו כוונתו לשים קץ לחייו".

עוד נטען כי המבקש היה עקבי בגרסתו לכל אורך הדרך, וכי לא ידע בתחילה כי התעלף. מטעם זה, הוא גם סבור כי אכן לא היה טעם בהעדתו בבית משפט.

לחלופין, מפנה המבקש טענותיו כלפי חומרת עונשו, אשר לשיטתו לא נתן משקל ראוי לנסיבות לזכותו.

לבסוף, המבקש סבור כי לא היה מקום לקבוע פיצויים בעניינו, נוכח הוראת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975 (להלן: חוק הפלת"ד ), הקובע כלל "ייחוד עילה".

10.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש

או במקרים בהם עולה חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק קיצוני שנגרם לו. זאת ועוד, רשות ערעור על חומרת העונש תינתן אך ורק במקרים נדירים שבהם ניכרת סטייה מהותית ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות (רע"פ 5173/21 פלוני נ' מדינת ישראל

(11.8.2021)).

עניינו של המבקש אינו נמנה על מקרים אלו, שכן בקשתו תחומה בגדר עניינו הפרטי, ולא מצאתי כי נגרם לו אי צדק או עיוות דין.

11.

לגופו של עניין, לא מצאתי כי נפל פגם במסקנות הערכאות הקודמות. כאמור, בנסיבות התאונה דנן, של סטייה כה משמעותית מנתיב נסיעתו, הנטל על המבקש להראות כי לא התרשל בנהיגתו. כמו כן, עליו הנטל להראות כי חל בעניינו סייג לאחריות הפלילית, ולו במידה של "ספק סביר". בית משפט השלום קבע כי ספק כזה לא הוכח – ומשכך בדין נתן הכרעתו מבלי להזדקק לחוות דעת רפואית נגדית. שונה היה הדבר לו מצא לנכון להסתמך על מומחה ההגנה, או לו היה מוצא את דבריו משכנעים, מה שלא היה בענייננו.

בהתייחס לחוות הדעת, אני סבור כי בדין קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבל את מסקנתו להתרחשות אבדן ההכרה, בעיקר מהטעם שלמעשה מומחה ההגנה בעצמו הודה כי הסיכוי להתרחשות תופעה זו אפסי, וכן מאחר שלא היו ממצאים פוזיטיביים לקביעה כזו. לפיכך, ובהתקיים אפשרות להסברים חלופיים לתאונה, עליהם בית המשפט עמד (פסקה 4 בעמוד 19 להכרעת הדין) – לא הוכח קיומו של ספק סביר באשמתו.

12.

לצד האמור, מצאתי לנכון להעיר שתי הערות על קביעות בית משפט השלום. ראשית, איני סבור כי גרסת המבקש בעניין אובדן ההכרה היא גרסה "סותרת", שכן אמירותיו המוקדמות כי אינו זוכר או יודע מה התרחש בתאונה – אף שאינם זהים לטענה כי איבד הכרה או התעלף – אינם בבחינת "סתירה" של ממש. נכון הדבר אף לאור דברי עד התביעה, ד"ר שעייר ולדיסלב, כי "אם הוא לא זוכר זה אומר או שהוא קיבל מכה, או שהוא התעלף או שהוא איבד הכרה" (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 5–6).

עם זאת, מקובלת עליו קביעת בית המשפט המחוזי כי "גם אם היה עקבי בטענה זו מתחילת החקירה, הרי שגרסתו לא עמדה כלל לבחינה בביהמ"ש ולא ניתן היה לבחון את מהימנותה".

שנית, דומה כי היה מקום לנקוט משנה זהירות בקביעה כי התנהלות המבקש לאחר התאונה – "מיהר לצאת מרכבו, התהלך ודיבר עם הסובבים ואף ביצע מספר שיחות טלפון" – מעוררת חשד ל"בניית גרסה" מצד המבקש (עמוד 87 לפרוטוקול).

13.

בכל הנוגע לטענות נגד גזר הדין, לא מצאתי כי קיימת סטייה משמעותית מהענישה הנוהגת, ונראה כי בית משפט איזן כראוי בין הנסיבות לזכות ולחובת המבקש.

14.

לעניין הפיצוי – כבר נקבע בפסיקה כי זכותו של נפגע לפיצויים על-פי חוק הפלת"ד

אינה מייתרת את הסמכות הנתונה לבית המשפט בהליך הפלילי לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי לנפגע.

אכן, סעיף 8 לחוק הפלת"ד חוסם את דרכו של נפגע בתאונת דרכים לו עומדת עילה לפי חוק זה מלתבוע מכוח עילה לפי פקודת הנזיקין, אולם דרכו לא נחסמה בעילות שמקורן בחוק אחר, דוגמת סעיף 77(א) לחוק העונשין , התשל"ז–1977 (ע"פ 3753/11 ח'דר נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (25.9.2011); ע"פ 7878/12 מדינת ישראל נ' ארגוב , פסקה 7 (21.5.2013) ).

15.

אשר על כן, הבקשה נדחית.