רע"פ 7650/11 חנוך שלו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 1890-07-11 (כבוד השופטים י' אלרון, ע' זרנקין ו-מ' גלעד ) מיום 11.9.2011 אשר קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על גזר דינו כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (ת"ד 352-05-10, כבוד השופט ש' בנג'ו , מיום 26.5.2011).

המבקש הורשע על ידי בית משפט השלום על פי הודאתו בשורה של עבירות, בראשן גרימת מוות ברשלנות. על פי עובדות כתב האישום, ביום 15.5.2008 פגע המבקש בהולכת רגל בעת שחצתה את הכביש במעבר חציה. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הגיעו להסדר טיעון ביניהם לפיו יוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של שישה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות, וכן יוטל עליו עונש של פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס לשיקול דעת בית המשפט. בית המשפט, בגזר דין מנומק, שקל את חומרת העבירה מחד, ואת נסיבות התאונה ונסיבותיו האישיות של המבקש, והטיל על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, פסילת רישיון לתקופה של 15 שנים, פסילה על תנאי של שמונה חודשים למשך שלוש שנים, מאסר על תנאי של 10 חודשים למשך שלוש שנים ותשלום קנס בסכום של 7,500 ש"ח.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על משך זמן הפסילה ועל גובה הקנס שהוטלו עליו. בית המשפט קבע כי פסיקת בית משפט השלום ככלל מנומקת וסבירה. יחד עם זאת, נוכח עברו החיובי והנורמטיבי של המבקש (לרבות שירותו במלחמת ששת הימים וקבלת צל"ש בגין שירות זה) קבע בית המשפט כי עונש הפסילה יועמד על 10 שנים בלבד.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשתו, שב המבקש וחוזר, באריכות ולא פעם מילה במילה, על טענותיו בערעורו בפני בית המשפט המחוזי. בקליפת אגוז, טוען המבקש שתי טענות. ראשית, טוען הוא כי העובדה שעל נאשמים שונים נגזרים עונשים שונים בהתאם לנסיבותיהם האישיות מעלה שאלה עקרונית בדבר מדיניות הענישה הראויה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות. שנית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות. לצד אלו, טוען המבקש כי במקרה זה אף קמה טענה של הגנה מן הצדק, מאחר וכתב האישום הוגש שנתיים ימים לאחר ביצוע העבירה.

לאחר שעניינתי בבקשת רשות הערעור ופסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות ללא צורך בתגובת המשיבה.

הבקשה העומדת לפניי אינה מעוררת כל סוגיה עקרונית ציבורית חדשה שטרם נדונה, ועל כן איננה מצדיקה מתן רשות ערעור ( (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המתח המצוי בבסיס גזירת הדין בין הצורך במדיניות ענישה אחידה והחובה לקיים מדיניות ענישה אינדיבידואלית נדון בהרחבה בפני בית משפט זה בעבר, לרבות בהקשר הפרטני של עבירת גרימת מוות ברשלנות (ראו: ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.2009)). אשר לטענתו בדבר הגנה מן הצדק, אין בה ממש. אכן, נכון הדבר כי על גורמי החקירה לפעול במהירות המרבית שביכולתם בכדי לקיים את ההליך הפלילי. העומס המוטל על גורמי החקירה ועל בתי המשפט מוביל לא פעם לתוצאה המצערת כי הליכים נמשכים זמן רב. יחד עם זאת, במקרה הנוכחי, בו אין מחלוקת בין הצדדים בדבר ביצוע העבירה, ובה המבקש לא שהה במעצר או סבל בכל דרך אחרת ממשך ההליך, וההליך כולו לא התארך באופן החורג ממשכם של הליכים דומים, אין בסיס לקבלת טענת הגנה מן הצדק.

בטרם סיום אציין כי אף לגופו של עניין, העונש שהושת על המבקש על ידי בית משפט השלום הינו עונש קל ביחס לעבירה כה חמורה, וזאת נוכח נסיבותיו האישיות. עונש זה הפך לקל אף יותר לאחר שבית המשפט המחוזי הפחית, לא בלי התלבטות, את תקופת הפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה.

סוף דבר, דין הבקשה להדחות.