פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
רע"פ
7663/97
בפני:
כבוד השופט
א' גולדברג
המבקש:
שמואל
אינדיצקי
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
בקשת
רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בבאר-שבע בע"פ 576/96 מיום 2.11.97
שניתן
על ידי כבוד השופט י' בנאי
בשם
המבקש:
עו"ד
שמחה ניר
החלטה
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה במהירות 138 ק"מ בדרך בין-עירונית, בה המהירות המרבית המותרת היא 90 קמ"ש.
בתאריך 6.10.96 נתקבלה במזכירות בית משפט השלום הודעה בכתב מאת המבקש, בה נאמר:
"לפי מיטב הכרתי לא נסעתי בשום מקרה ולכל אורך הדרך מרעננה ועד לנקודה הנ"ל במהירות העולה על 110 קמ"ש. יחד עם זאת, מאחר ואין באפשרותי 'להתווכח' עם מד המהירות ועם מפעילו ועל מנת לחסוך מזמנו היקר של בית המשפט הריני מודה בזאת בעבירה המיוחסת לי".
בית המשפט השלום הרשיעו את המבקש על סמך הודייתו, והטיל עליו קנס בסך 1,000 ש"ח, פסילה מלהחזיק רשיון לתקופה של חודשיים ופסילה על תנאי של שלושה חודשים לתקופה של שנתיים.
על פסק דינו של בית המשפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, בו טען המבקש כי הודייתו לאו הודיה היא. בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערעור להדחות. שכן "גם אם לא היה מקום לראות במכתבו של המערער... משום הודאה בעובדות שבכתב האישום, הרי היה מקום להרשיעו בדין עקב אי התייצבותו לדיון, אי התייצבות שיש לראותה כהודאה שבכתב האישום על פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי". עם זאת, החליט בית המשפט קמא לקבל את הערעור על חומרת העונש, והעמיד את תקופת הפסילה על חודש אחד.
כל שהסתייג המבקש בהודעה ששלח לבית המשפט השלום הוא מן העובדה שנהג במהירות העולה על 110 קמ"ש. משמע, כי בנהיגה במהירות 110 קמ"ש הודה ללא הסתייגות. מהירות 110 קמ"ש, כשלעצמה, עולה על המהירות המרבית המותרת. בנסיבות אלה איני מוצא טעם למתן רשות ערעור.
הבקשה נדחית.
ניתנה
היום, כ"א בטבת תשנ"ח (19.1.98).
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97076630.
D03