רע"פ 7731/07 דראר גאבר נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בכפר סבא כתב אישום (ת"פ 1029/07), המייחס לו עבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 7.1.2007 בכפר סבא נתפסו ברשות המבקש ואדם נוסף שהיה עמו ברכב מסוג פולקסווגן גולף סמים מסוכנים מסוג אמפטמין בכמות של 1019 כדורים שלא לצריכה עצמית ובלא היתר או רישיון מאת המנהל.

ביום 25.3.2007 הרשיע בית משפט השלום בכפר סבא (כבוד סגן הנשיא ח' פדר) את המבקש על יסוד הודאתו בעבירה שיוחסה לו.

בטרם מתן גזר הדין הוגש לבית משפט השלום ביום 28.5.2007 תסקיר מטעם שירות המבחן. בתסקיר ציין שירות המבחן כי המבקש לוקח אחריות על התנהגותו ומבטא חרטה כנה. כמו כן ציין התסקיר כי מאסר בפועל עשוי להיות בעל השלכות שליליות על מצבו של המבקש. שירות המבחן המליץ להעמיד את המבקש במבחן למשך שנה על מנת לתמוך בו ולעזור לו כדי לחזק את דפוסי התנהגותו התקינים בדרך כלל תוך הגברת תהליך עיבוד והפקת הלקחים. יצוין, כי שירות המבחן הפנה את המבקש לשתי בדיקות פתע לגילוי סמים במשרדי השירות ביפו שנמצאו תקינות.

ביום 15.7.2007 גזר בית המשפט השלום על המבקש 26 חודשי מאסר, מהם 14 בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי שהמבקש לא יעבור עבירת סמים מסוג פשע; ו-6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירת סמים מסוג עוון. כמו כן הוטל על המבקש קנס בסך של 5,000 ש"ח או 5 חודשי מאסר תמורתו. בין השיקולים אשר נשקלו לחובת המבקש בגזר הדין נמנים חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, פוטנציאל החטאת הרבים וכן מדיניות ההרתעה הנחוצה בעבירות מסוג זה שבא הורשע המבקש. בית המשפט ציין כי הביא בחשבון במסגרת השיקולים לעונש את התסקיר החיובי שהוגש לו על המבקש אך ציין כי בעבירה כה חמורה ומכוערת כגון זו בה הואשם המבקש נסוג האינטרס הפרטי של הנאשם מול האינטרס הציבורי.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, במסגרתו טען נגד חומרת העונש שהושת עליו. כמו כן טען המבקש כי שגה בית המשפט השלום בהתעלמו מן העובדה כי אין לו כל הרשעה קודמת בפלילים וכי שגה בכך עת ציין בגזר הדין כי בעברו גזר דין ללא הרשעה משנת 2003.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ס' רוטלוי, ע' צ'רניאק וד"ר ק' ורדי) קיבל את הערעור במובן זה שבמקום 14 חודשי מאסר לריצוי בפועל גזר על המבקש 13 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי ציין כי בית המשפט השלום שקל כראוי את כל הנימוקים לחומרא ולקולא הקשורים הן בעבירה והן במבקש. יחד עם זאת הטעות הטכנית בגזר דינו של בית המשפט בו ציין כי למבקש גזר דין ללא הרשעה משנת 2003, יתכן שהיה בה כדי להשפיע על השופט ורק מטעם זה יש מקום להתערבות בגזר הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען בא כוח המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הקל הקלה גדולה יותר בעונשו של המבקש וכי העונש שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים אלו. עוד טוען בא כוח המבקש כי בית המשפט לא התחשב מספיק בנסיבותיו האישיות של המבקש ובעברו הנקי ולא נתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן בדבר הצורך להושיט יד למבקש ולעזור לו להשתקם.

מנגד, טוענת באת כוח המשיבה כי בקשתו של המבקש אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית היות וטענותיו עוסקות בחומרת העונש ותו לא. אף לגופו של עניין, טוענת באת כוח המשיבה, כי דין הבקשה להדחות היות והערכאות הקודמות התחשבו בנסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המבקש ואין נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בעונש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הטענות אותן מעלה בא כוח העותר בבקשתו נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים. לענין השתת עונש מאסר בפועל בעבירות החזקת סמים

נקבע כי:

"בידי המערער נמצאה כמות גדולה של טבליות סם, שכל אחת מהן היא מנה בפני עצמה. מהודאת המערער לפי לא נועד הסכם לצריכה עצמת, מתבקשת המסקנה כי הוא נועד לסחר, ולמצער, להפצה ברבים. מכאן, שבפנינו נאשם נוסף שגמר אומר לפגוע באינטרס ציבורי עליון – מלחמה בנגע הסמים – משום הרווח הקל הצפוי לו מעיסוק בזוי זה. אכן, יש לציבור עניין רב בשיקומו של העבריין אולם לא נוכל להשלים עם כך שלשיקום זה יפנה העבריין רק בעקבות עבירה נוספת בה חטא, וכאשר חרב המשפט מונפת מעל צווארו. עבריין שבלבו, מפעמת כוונת-אמת להיגמל מהתמכרותו לסמים, טוב יעשה אם יקדים ויפנה לגורמי טיפול, ולא ימתין עד אשר ישוב ויחטא בפלילים. לפיכך, פסקנו וחזרנו ופסקנו, כי בעבירות בתחום זה יהיה לנסיבות האישיות משקל מועט, ודינם של העוסקים בסחר בסם הוא, ככלל – מאסר ממש" (ע"פ 7776/05 מדינת ישראל

נ' נתן רז . (לא פורסם, 2.1.2006))

לאור האמור לעיל לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.