רע"פ 7760/06 יעקב חמאד נ. מדינת ישראל

1.על-פי עובדות כתב-האישום בהן הודה, נתפס המבקש, תושב הרשות הפלסטינית, בשטח ישראל מבלי שהיו בידיו אישור כניסה או שהייה, וכשהוא מתחזה לתושב ישראל. בית-משפט השלום בקריות הרשיעו בעבירה של כניסה לישראל או ישיבה בה שלא כדין, וכן בעבירה של התחזות כאדם אחר, לפי סעיפים 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1954 ו-441 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה, גזר בית-משפט השלום למבקש שנת מאסר, וכן הפעיל מאסרים על-תנאי שעמדו נגדו לתקופה של 16 חודשים. בית-משפט השלום קבע, כי שישה חודשים מהם יופעלו בחופף למאסר העיקרי, ועשרה חודשים יופעלו במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת תעמוד על 22 חודשים. בנוסף, הושת על המבקש מאסר על תנאי.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורו טען כי העונש אשר הושת עליו נוטה לחומרה, בשים לב לנסיבותיו האישיות, קשיי הפרנסה בהם היה נתון ורצונו לשהות במחיצתם של בת זוגו הישראלית ותינוקם המשותף. בית-משפט קמא דחה את הערעור תוך שעמד על כך שלמבקש עבר עשיר של כניסה ושהייה בישראל שלא כחוק, בגינם הוא אף נשא עונש מאסר.

3.כעת עותר המבקש, שאינו מיוצג, כי יינתן לו לערער בשנית על פסק-הדין בעניינו למען יוקל עונשו. בבקשתו שב ושוטח הוא את הנסיבות המשפחתיות והכלכליות שהביאוהו לחטוא, ומתחייב כי לא ישוב לעשות כן בעתיד.

4.דין הבקשה להידחות, שכן הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן, המעלים סוגיה משפטית לה נודעת השלכה ציבורית רחבת היקף (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה שבפני אינה מעלה שאלה מסוג זה, באשר היא עוסקת בהכרעה בעניינו המסוים של המבקש, ובו בלבד. יתרה מכך, ככלל, חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערער, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל,

פ"ד נח(1) 646; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , לא פורסם, מיום 24.3.97). מעבר דרוש אעיר, כי נחה דעתי כי עונשו של המבקש אינו מבטא פן כלשהו של חומרה, זאת נוכח ההרשעות הקודמות העומדות לחובתו והצורך בהרתעתו מלחזור ולבצע עבירות דומות בעתיד.

הבקשה נדחית.