רע"פ 780/15 מוצטפא חאג' יחיא נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז - לוד (הנשיא א' טל , השופטת ז' בוסתן והשופט ד"ר ש' בורנשטין ) בעפ"ג 37433-10-14 מיום 4.1.2015, בו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (סגן הנשיאה א' הימן ) בת"פ 33145-02-14 מיום 21.9.2014, במסגרתו הושת על המבקש עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל; שבעה חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 750 ש"ח; ופסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שנה בפועל ולמשך שמונה חדשים על תנאי.

רקע והליכים

2.

המבקש הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירות של סיוע לגניבת רכב ונהיגת רכב ללא ביטוח תקף. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המבקש יחד עם בהאא יעקוב – תושב הרשות הפלסטינית, אשר לא היה בידו אישור כניסה ושהייה בישראל (להלן: בהאא ) – היוו חלק משרשרת גניבת כלי רכב ופריצה לבתי מגורים בשטח מדינת ישראל, במטרה להעביר כלי רכב גנובים לשטחים. על פי עובדות כתב האישום, ביום 12.2.2014 נגנבה מכונית מסוג סקודה והועברה לידי בהאא במטרה להעבירה לשטחים. בזמן שבהאא נסע ברכב הגנוב, המבקש נסע לפניו ותפקידו היה להתריע בפני בהאא מפני הצבת מחסומי משטרה. בהאא נעצר לאחר שפרץ את המחסום וניסה להימלט. המבקש נעצר אף הוא והסתבר כי הוא נהג את הרכב ללא ביטוח תקף. יצוין, בשלב זה, כי על בהאא הוטל עונש של 11 חודשי מאסר בפועל, במסגרת הסדר טיעון סגור.

3.

עם הגשת הסדר הטיעון, המשיבה הצהירה כי עמדתה לעונש היא של מאסר בפועל שלא לריצוי בעבודות שירות. בהסכמת הצדדים, הופנה המבקש לממונה על עבודות שירות וכן לשירות מבחן. בעניינו של המבקש הוגשו שני תסקירי שירות מבחן, כאשר בשניהם המלצת שירות המבחן הייתה לא להטיל עליו עונש של מאסר בפועל אלא עונש שירוצה בעבודות שירות. עם זאת, בשני התסקירים נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו, תוך שצוין כי המבקש אינו בשל לטפל בקשייו בעת הנוכחית. ביום 21.9.2014 גזר בית משפט השלום את דינו של המבקש. בית המשפט עמד על היחס בין חלקו של המבקש לחלקו של בהאא. נקבע כי חלקיהם של השניים בביצוע העבירה ובמערכת הפשיעה של גניבת כלי רכב, שווים הם. כן נקבע כי חלקו של המבקש בביצוע העבירה אינו שולי. בית משפט השלום עמד על החומרה היתרה שיש בתופעת גניבת הרכבים והעברתם לשטחים, ועל הצורך בענישה מחמירה כחלק מתהליך מיגור התופעה. בית משפט השלום עמד גם על מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים וקבע מתחם עונש הולם שהוא מאסר בפועל למשך חודשים. בקביעת העונש הקונקרטי, שקל בית המשפט לקולה את נסיבות חייו של המבקש כפי שאלה באו בתסקיר שירות המבחן ואת הודאתו והחיסכון בזמן השיפוטי. לנוכח האמור, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים שפורטו בפסקה 1 לעיל.

4.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד. טענתו המרכזית הייתה כי שגה בית משפט השלום בכך שהשווה את מעשיו למעשיו של בהאא, וזאת לנוכח השוני בחלקם בביצוע העבירה. עוד נטען כי העובדה שהמבקש הורשע בעבירת סיוע, מחייבת הקלה בעונשו לעומת עונשו של בהאא שהורשע בעבירה כמבצע. המבקש טען עוד כי שגה בית משפט השלום בכך שלא נתן משקל לשיקולי שיקום ולנסיבותיו האישיות. ביום 4.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. נקבע כי העונש שהוטל על המבקש אינו סוטה ממדיניות הענישה הראויה ונותן משקל לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עוד נקבע כי בית משפט השלום נתן את דעתו לעונש שהוטל על בהאא והבחין כראוי בין השניים. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המבקש ביחס לשיקולי השיקום, זאת לנוכח התרשמותו של שירות המבחן כי המבקש אינו בשל עוד להליך טיפולי.

הבקשה

1.

במסגרת בקשת רשות הערעור, חזר המבקש על הטענות אותן העלה בבית המשפט המחוזי. נטען, כי בית משפט השלום שגה בכך שלא נתן משקל לעובדה כי חלקו של המבקש בביצוע העבירה היה שולי ובכך שלא הבחין בין חלקו לבין החלק של בהאא. בהקשר זה נטען כי העובדה שהוא הורשע בעבירת סיוע בעוד שבהאא הורשע בעבירה כמבצע, מצדיקה הבחנה בעונשים המוטלים עליהם. עוד נטען כי שגה בית משפט השלום בכך שלא ייחס משקל מספק לנסיבותיו האישיות של המבקש, לשיקולי השיקום בעניינו ולהמלצת שירות המבחן לא להטיל עליו מאסר לריצוי בפועל.

הכרעה

2.

אין בידי להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן המקרה מעלה סוגיה או טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). עניינה של הבקשה הוא חומרת העונש. טענות לעניין זה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור אלא במקרים חריגים (בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.1991)).

המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים.

3.

הטענות אותן מעלה המבקש בבקשה זו, נבחנו בערכאות שדנו בעניינו ולא מצאתי מקום לתת רשות ערעור כדי לדון בהן פעם נוספת. בית משפט השלום עמד על חלקו של המבקש בביצוע העבירה וקבע כי הוא אינו שולי. כך גם בית המשפט המחוזי קבע כי תרומתו של המבקש במימוש מטרת גניבת הרכב הייתה ממשית. לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלה. אומנם המבקש הורשע בעבירת סיוע, אולם חלקו בגניבת הרכב לא היה שולי, ותרומתו לביצוע העבירה הייתה ממשית. אשר להבחנה בין עונשו של המבקש לבין עונשו של בהאא, יצוין כי בסופו של יום עונשו של המבקש היה פחות חמור מעונשו של בהאא. כך שעל המבקש הושת עונש של 9 חודשי מאסר בפועל בעוד שעל בהאא הושתו 11 חודשים. אומנם, מדובר בפער קטן יחסית, אלא שפער זה נובע גם מההבדל בעברם הפלילי ומהעובדה שעונשו של בהאא נגזר במסגרת הסדר טיעון סגור. אשר לשיקולי השיקום, לא ראיתי מקום לקבל את הטענה לפיה שגה בית משפט השלום בכך שהוא לא סטה ממתחם הענישה לקולה. שכן, שירות המבחן נמנע מלתת המלצה טיפולית בעניינו של המבקש תוך שציין כי המבקש אינו בשל עוד להליך טיפולי.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת. משכך, ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.