רע"פ 7841/10דורון חסאן נ. פרקליטות המדינה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים הלמן, קולה ועאטף) מיום 7.9.10 בתיק ע"פ 51-10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום בנצרת (השופטת רוטפלד-האפט) מיום 31.12.09 בת"פ 2817-07. הבקשה עניינה פסיקת הוצאות

הגנה לנאשם שזוכה בהליך פלילי.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בנצרת, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, וכן קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביסוד כתב האישום עמדה הטענה, כי המבקש כלל בדו"ח שהגיש למס הכנסה הצהרה כוזבת, לפיה בין השנים 2004-2003 התגורר עם משפחתו בקרית שמונה וזאת במטרה לזכות בהנחה ממס הניתנת לתושבי העיר, בעוד אשר בפועל מרכז חיי המשפחה היה ביישוב רמת-ישי.

ג.

בתום הליך הוכחות זוכה המבקש מהמיוחס לו. נפסק, כי המבקש ומשפחתו התגוררו בתקופה האמורה בקרית שמונה ושם גם היה מרכז חייהם. בתום משפטו, נדחתה עתירת המבקש לתשלום הוצאות הגנתו לפי סעיף 80 לחוק העונשין (להלן תשלום הוצאות ). בהכרעת דין מפורטת קבע בית משפט השלום, כי העילות לפסיקת הוצאות אינן מתקיימות בעניינו של המבקש. נקבע, כי להחלטה להגיש כתב אישום היה בסיס בחומר הראיות, ואין מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות תשלום הוצאות, החלופה האחרת שבסעיף. לבסוף צוין, כי יש להביא במניין השיקולים גם את האינטרס הציבורי שבהבאת עבריינים לדין, ואת החשש מפני הרתעת רשויות התביעה על-ידי פסיקת הוצאות בכגון דא.

ד.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחה ביום 7.9.10. בית המשפט ציין, כי הערכאה הדיונית ניתחה כדבעי את חומר הראיות, אשר עמד בבסיס ההחלטה להגשת כתב אישום ואת ההלכות הנוהגות בדבר תשלום הוצאות, ולא נפל בהחלטה פגם המצדיק את התערבותו. בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה הראיות שהצטברו נגדו הן בגדר "ספקולציות והערכות", בקבעו כי להחלטה להגיש כתב אישום היה בסיס בחומר הראיות, אף אם עיקר הראיות היו נסיבתיות. כן נדחתה טענת המבקש, לפיה יש ליתן משקל לכך שהמשיבה נמנעה מ בדיקת ראיות שהיו בידיה ומאיסוף ראיות אחרות, שאפשר שהיו מונעות את הגשת כתב האישום. נקבע, כי בידי המשיבה היו אינדיקציות לכך שמרכז חייו של המבקש הוא ברמת-ישי, ואין בראיות המאוחרות כדי לשלול הערכה זו. טענת המבקש, כי יש לשנות את ההלכה בנוגע לתשלום הוצאות, כך שזיכוי מוחלט יחייב פיצוי נדחתה אף היא, בין היתר, מן הטעם שלשון החוק אינה תומכת בפרשנות זו ועולה ממנה, כי לצד האינטרסים של הנאשם ביקש המחוקק לשקול גם אינטרסים ציבוריים, ובראשם החשש פן ירפו ידי התביעה.

הבקשה וטענות הצדדים

ה.

בבקשה - שהוגשה ביום 25.10.10 - נטען, בין היתר , כי זיכוי מוחלט או מחוסר אשמה מחייב תשלום הוצאות נוכח עינוי הדין שנגרם לנאשם, וכי הגיעה העת לשנות את ההלכה הנוהגת בעניין זה. עוד נטען, כי במהלך המשפט חלו התפתחויות ראייתיות, שהיה בהן כדי לשנות את המסכת העובדתית שהביאה להגשת כתב האישום, ועל כן היה על המשיבה להפסיק את ההליך, ומשלא עשתה כן יש לחייבה בהוצאות. לבסוף נטען, כי הראיות בעניינו של המבקש לא הצדיקו הגשת כתב אישום ולא ביססו אשמה, ולכל היותר, היה מקום לפעול נגדו במישור האזרחי.

ו.

בתגובתה - מיום 24.1.10 - טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות הערעור, ומשכך דינה להידחות. נטען גם, כי הבקשה חוזרת בעיקר על טענת המבקש, לפיה לא

היה יסוד להגשת כתב אישום נגדו; זאת אף שהערכאות הקודמות קבעו, כי לא נפל פגם בהתנהלות רשויות התביעה ובהחלטתן להגיש כתב אישום. נטען בהקשר זה,

כי הזיכוי נבע מהתרשמות בית המשפט מהמבקש ומהימנותו, ומכיון שזהו הבסיס לזיכוי לא ניתן לבוא בטרוניה כלפי רשויות התביעה שהתרשמו אחרת. צוין גם, כי המבקש לא הצביע על נסיבות אחרות המצדיקות תשלום הוצאות, וממילא הערכאות הקודמות קבעו בהחלטות מנומקות, שאין העילות לתשלום הוצאות מתקיימות בענייננו.

דיון והכרעה

ז.

לאחר עיון לא אוכל להיעתר לבקשה. אין היא באה בקהל המקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות ציבורית - כללית החורגת מעניינם של הצדדים, ומצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 178/04 דניאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2437/02 סובול נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). שאלת פסיקת הוצאות למי שזוכה בהליך פלילי נדונה, לא פעם, על ידי בית משפט זה, אשר קבע כי ההחלטה אם לפסוק הוצאות אם לאו נתונה לשיקול דעתם של בתי המשפט, בכפוף לעילות המנויות בחוק ולעקרונות שהותוו בפסיקה, אף שבודאי יש לזיכוי מוחלט משקל נכבד, אם גם לא מכריע (ראו למשל ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3), 73 - בהרכב מורחב; ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בדיקת אופן יישומן של הלכות אלה במקרה אינדיבידואלי אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 10539/02 קריגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יודגש, כי הדברים האמורים נכונים גם אם שגו הערכאות הקודמות באופן יישום ההלכות (רע"א 5536/09 זינובי נ' פלא פון תקשורת בע"מ (לא פורסם); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת נ' מנדל (לא פורסם)).

ח.

אציין, כי כשלעצמי סבורני שבבואם להכריע בבקשה לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק, על בתי המשפט ליתן משקל נכבד ביותר לזיכויו המוחלט של נאשם, כמובן מתוך בחינה מדוקדקת של נסיבות המקרה (לעניין זה ראו עמדתי בע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והסקירה שם באשר להיסטוריה החקיקתית). בענייננו אין חולק, כי המבקש זוכה לחלוטין מהמיוחס לו (ראו פסקה 37 להחלטת בית משפט השלום). עם זאת עסקינן לעניין ההוצאות בהחלטה הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ולבחינתה, וערכאת הערעור הלכה בדרכה. במקרה דנא סברו שתי הערכאות, בדונן בחליפות סעיף 80, כי אין לומר שלא היה יסוד לאשמה, ולא ראו נסיבות אחרות שהצדיקו זאת. שתי הערכאות נתנו החלטות מפורטות ומנומקות במסגרת שיקול הדעת המסור להן, ואיני רואה לנכון להתערב בהן בגלגול שלישי. מעבר לכך אציין, כי הנסיבות בעניינו שונות מעניין שיבלי הנזכר - שם נפסקו הוצאות; באותו עניין שהה המערער במעצר כשלושה שבועות, ואילו בענייננו לא נעצר המבקש ולמותר להכביר מלים על הבדל זה, מבלי להמעיט מהקשיים הטבועים בעצם ניהולו של הליך משפטי כנגד אדם. מכל מקום, אף אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, אף אין עסקינן בעוול מן הסוג שיהוה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 1177/02 בר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ט.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.