רע"פ 7918/07 שמעון מלוכה נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את המבקש, במסגרת הסדר-טיעון, בעבירה של תקיפת בת-זוג, לפי סעיף 379 בצירוף עם סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 . תחילה המליץ שירות המבחן שלא להפעיל מאסר מותנה שעמד כנגד המבקש, אולם בהמשך חזר בו מאותה המלצה נוכח סירוב המבקש ליטול חלק בתהליך טיפולי. בעקבות כך, נדון המבקש לשלושה חודשי מאסר וארבעה חודשים מאסר על תנאי. כמו-כן, הופעל מאסר מותנה בן ארבעה חודשים, ונקבע כי שלושה מהם ירוצו במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת בה על המבקש לשאת היא של 6 חודשים.

2.

המבקש ערער כנגד חומרת העונש לפני בית-המשפט המחוזי, שם טען כי בגזירת הדין לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, להודייתו, לכך שלחובתו הרשעה קודמת אחת בלבד, והעיקר – להמלצתו הראשונית של שירות המבחן. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, אף שבתסקיר נוסף חזר שירות המבחן על ההמלצה שלא לשלוח את המבקש לבית האסורים. בית-המשפט המחוזי הפנה לעניין זה למעורבותו הקודמת של המבקש בעבירת אלימות, והוסיף וציין כי "התעלמות שירות המבחן מהסתבכות זו ובירורה עד תום... מקשה עלינו לקבל את המלצתו של שירות המבחן אשר כפי שראינו בעבר, גם היא לא עמדה במבחן הזמן נוכח השינוי דאז בגישתו של [ המבקש ]" (עמוד 3 לפסק-הדין).

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולקבוע כי יחויב במתן שירות לתועלת הציבור תחת עונש המאסר שנגזר לו, ולחלופין, כי ירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות.

4.

דין הבקשה להידחות. ככלל, אין חומרת העונש כשלעצמה מקימה עילה למתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) , ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, אין המקרה הנוכחי נמנה עליהם. כך או כך, עניינו של המבקש לובן בפני שתי ערכאות שונות, ונוכח חומרת העבירה והרשעתו הקודמת, לא נמצאה לי עילה לקיומו של ערעור נוסף.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.