פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
7950/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מנדי קורנשטיין
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית
המשפט המחוזי בבאר-שבע, בע"פ 7006/05, מיום 6.7.05, שניתן על-ידי כבוד
השופטים י' פלפל-נשיא, נ' הנדל ו-י' אלון
בשם המבקש: עו"ד מנחם רובינשטיין
בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בבאר-שבע (ת"פ 4084/01) בגין עבירת האזנת סתר שלא כדין, לפי סעיף 2(א) לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979 (להלן: חוק האזנת סתר) ועבירת מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש שירת במשטרת ישראל בתפקיד איש מעקב טכני. במסגרת תפקידו, נטל חלק בחקירה כנגד השוטר אהרון בבלי (להלן: בבלי), אשר כללה האזנת סתר. המבקש נתבקש להסיר את קלטות ההאזנה, מבלי להאזין להן ולהעבירן למחלקה לחקירות שוטרים. למרות זאת, המבקש האזין לקלטות, הקליטן ואף לקח את ההקלטות לביתו.
ביום 22.4.2004 זיכה בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד סגן-הנשיא ד' מגד) את המבקש מעבירות המרמה והפרת האמונים שיוחסו לו והרשיע אותו בעבירה של האזנה שלא כדין. בית-המשפט ביסס את הרשעתו על הודאתו של המבקש בחקירתו ועל ראיות חיצוניות המחזקות את ההודאה.
ביום 1.12.2004 החליט בית-משפט השלום לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 19א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ביטל את הכרעת הדין וקבע, שהגם שהמבקש ביצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום, אין הוא מרשיעו בדין ומחייבו לבצע 200 שעות עבודה לתועלת הציבור.
על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בטענה, כי שגה בית-משפט השלום משקבע, כי המבקש ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ו-י' אלון) דחה את הערעור בקובעו, כי מסקנותיו העובדתיות של בית-משפט השלום נמצאו בעיניו מעוגנות כדבעי במכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהותיר את קביעתו של בית-משפט השלום, בדבר אשמת המבקש, על כנה. לטענת המבקש, לא נמצאת בחומר הראיות כל ראיה לחיזוק הודאתו בחקירה. יתרה מכך, לטענת המבקש, יש בראיות החיצוניות שהוצגו כדי להפריך את הודאתו.
מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה חורגת מדלת אמותיו של מקרהו של המבקש וכי טענותיו נבחנו ונדחו על-ידי שתי ערכאות, תוך קביעת ממצאי מהימנות ברורים.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בית-משפט השלום קבע, כעניין שבעובדה, על-פי הראיות והעדויות שהיו בפניו, כי הוא רואה בהודאת המבקש הודאת אמת, בהתאם לאותות האמת הגלומים בה והראיות החיצוניות התומכות בה ובפרט הקלטות שנמצאו בביתו של המבקש. קביעות אלו נבחנו בחינה חוזרת על-ידי בית-המשפט המחוזי ואושרו בפסק-דינו. כידוע, ההלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן הראיות ומן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205). גם במקרה שלפנינו, לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו ולהתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ז בשבט תשס"ו (15.2.2006).
ש
ו פ ט